לפחות חמש פעמים במהלך החורף האחרון ביקר שר הביטחון אהוד ברק במעונו של נשיא מועצת החכמים, מרן הגר"ע יוסף. כמה מהן עסקו בנושאים מדיניים ביטחוניים שהשתיקה יפה להם, אך היו גם פגישות לאחריהן תהו בני הבית מה הוא בכלל רצה ומה רצה זה שארגן לו את הביקור.
כנראה שלאורח ולמארגן היו מניעים שונים שבמקרה גמור הצטלבו. זה רצה לשקם את מעמדו במקום בו עשויים להחליט על הרכב הקואליציה וזה נהנה מההילה שנוצרה סביב כל ביקור וגל הניחושים שמאחוריה.
אחת הפגישות התקיימה סמוך לי"א בחשוון, יום פטירתה של רחל אימנו ולהבדיל יום הירצחו של יצחק רבין. אחד מבני הבית סיפר לאחר הפגישה כי המנוח הוזכר בה מספר פעמים.
ברק כנראה ידע על הרספקט העמוק שהיה למרן הגר"ע יוסף כלפי יצחק רבין ולכן אזכר מספר פעמים את משנתו הביטחונית. מרן הגר"ע יוסף, סיפר המקורב, הנהן בראשו ואמר: מעולם לא שיקר אותנו. היה אדם אמיתי, אדם ישר.מי שעקב אחר יחסו של מרן הגר"ע יוסף לראשי ממשלות בישראל יודע שמדובר במחמאה נדירה.
(צילום: פלאש 90)
לראש הממשלה שירש את רבין, מיודענו בנימין נתניהו, התייחס מרן הגר"ע יוסף בחוסר אמון מוחלט (בקדנציה הנוכחית יש שיפור ניכר לאחר שנתניהו עשה באמת מאמצים כנים להיגמל מהרגל השקרנות). אצל אהוד ברק הוא אבחן יהירות בלתי נסבלת שמביאה אותו להחלטות שגויות (באחת הדרשות ביזדים הוא קרא עליו את הפסוק "גאוות אדם תשפילנו").
לאריאל שרון הוא התייחס בתיעוב גלוי. "ראש חבורת הזבל של שינוי", הגדיר אותו באחת הדרשות. דווקא רבין, בוגר 'כדורי' שלא ידע לצטט פסוק או מדרש חז"ל אחד, נשא חן בעיניו בגלל אופיו הדוגרי והעמידה המלאה אחר כל התחייבות שנתן לש"ס. ואכן, באף ממשלה אחרת בה שותפה ש"ס, לא קוים ההסכם הקואליציוני במלואו. כולם זייפו, מי יותר ומי פחות.
בתקופת ממשלת רבין, כל מילה – הייתה צ'ק בנקאי. האבסורד הפוליטי הגדול היה שדווקא ישרות זו היא שגרמה לש"ס לעבור את התקופה הקשה ביותר בתולדותיה. גם כיום אין אחד בש"ס שמתגעגע לתקופת ממשלת רבין ורוצה לחזור עליה ולו בשל הכתם שדבק בה כמי שתמכה בממשלה שהגתה וביצעה את הסכם אוסלו.
לקח לה שנים לצאת מהסיפור הזה (וכאן המקום להעמיד דברים על דיוקם: ש"ס מעולם לא תמכה ישירות באוסלו וקולותיה לא הכריעו בהצבעות. בהסכם אוסלו א', רבין זכה לתמיכה של 61 חברי כנסת מול 50 מתנגדים ו-9 נמנעים, בהם אנשי ש"ס. באוסלו ב', ש"ס הצביעה נגד).
למה שקרה בלילה שלאחר חתימת ההסכם בראשי תיבות בין ש"ס לקואליצית רבין יש כמה ורסיות מעניינות. האם דגל התורה הצטרפה להסכם וחזרה בו, או שמלכתחילה התנגדה (שחזור כמעט מדויק של הויכוח סביב אירועי התרגיל המריח, ראו מאמר נפרד במוסף זה). מבין כולן עולה כי יצחק רבין נענה לדרישת מר"צ להעניק לעומדת בראשה את תיק החינוך וכי לא הסכים לחזור בו גם לאחר שהבין כי איבד בגין כך את דגל התורה וכי ש"ס קרועה בתוכה האם ללכת איתו אם לאו. "הבטחתי, חתמתי ומילה שלי היא מילה", אמר ליו"ר ש"ס דאז שהתחנן לפניו לשנות את ההחלטה.
בבוקיות שלו הוא לא הסכים אז למה שהסכים שנתיים לאחר מכן: להשאיר את תיק החינוך בידי מר"צ אך לא בידי אלוני אלא בידי נציג אחר מטעמה. קראו לו אמנון רובינשטיין.בשיחות עם ראשי ש"ס במועד מאוחר יותר, כאשר ההצטרפות והקרע הנורא עם יהדות התורה היו לעובדה מוגמרת, נהג רבין לשאול אותם האם היו מעדיפים שיכניס את רפול לקואליציה וימנה אותו כשר החינוך.
הפקידים קיבלו הוראות ישירות מלשכת ראש הממשלה ושפכו על רשת החינוך הצעירה של ש"ס ים של כסף. במבט לאחור, הכספים של אלוני הם אלה שהניחו את התשתית הכלכלית האמיתית של מפעלי החינוך של ש"ס
"ההיא רק מדברת ולא עושה כלום", ניחם את שותפיו האומללים. אלוני מצדה נתנה מקום לכולם לטעון כי צדקו לגביה. מצד אחד, הגברת אמנם לא סתמה את הפה לרגע וחירפה וגידפה את כל קודשי ישראל. מצד שני, היא לא התערבה במה שעשתה הפקידות המקצועית במשרדה. הפקידים קיבלו הוראות ישירות מלשכת ראש הממשלה ושפכו על רשת החינוך הצעירה של ש"ס ים של כסף.
במבט לאחור, הכספים של אלוני הם אלה שהניחו את התשתית הכלכלית האמיתית של מפעלי החינוך של ש"ס. הכספים של אלוני החזיקו את ש"ס בקואליציה למרות ההתקפות המרות נגדה ("השותפה של ממשלת השמד") שהוחרפו עם כל 'פנינה' שהפיק הפה של אלוני. בשלב מסוים הבינה ש"ס כי אולי תהיה רשת חינוכית אך היא תאבד לגמרי את זהותה החרדית אם לא יסכר פיה של שרת החינוך.
יום לאחר שזו הציעה למחוק שם שמים מהטקסים לזכר הרוגי צה"ל, הציבה ש"ס אולטימטום חד משמעי לרבין: או היא או אנחנו. רבין נפגש עם אנשי מר"צ והבהיר להם כי עתיד השלום עם הפלסטינים בסכנה אם לא תוחלף השרה. לזה לא יכלו אנשי מר"צ לסרב. אלוני פינתה את מקומה לרובינשטיין. זה כמובן לא הביא לצירופה של יהדות התורה, אבל לפחות הציל משהו מכבודה הרמוס של ש"ס.
השר החדש, אמנון רובינשטיין, לא פתח אמנם את הפה אך כאיש מינהל יסודי הוא בדק את ההקצבות לרשת החינוך של ש"ס והחליט לעשות שם סדר.
הברז נסגר והצרות הכלכליות חזרו. שש שנים לאחר מכן נאלץ מרן הגר"ע יוסף לקבל את האולטימטום של ברק להדחת דרעי על רק החשש מהתמוטטות מוחלטת של הרשת החינוכית. אם הברזים של אלוני היו נשארים פתוחים, יתכן וזה היה נמנע. בשיחות פנימיות של דרעי ואנשיו לאחר מכן הובעה הבנה כי עם אלוני ובלי אלוני - יהדות התורה ממילא לא היתה מצטרפת לקואליציה של רבין ומר"צ.
ביהדות התורה היו מי שטענו אחרת. בכל מקרה, ההחלטה של רבין לאשר את ההסכם שחתם עם מר"צ הייתה ללא ספק אחת המוטעות שקיבל. היא מיררה את חייהם של השותפים החרדים, שתחת הלחץ הכבד בו היו נתונים כמעט לא תפקדו. ההצטרפות לממשלה עם אלוני כשרת חינוך הייתה בעצם הצהרת העצמאות הרשמית של ש"ס אבל המחיר היה ברמה בלתי נתפסת. ריקושטים ממנו היא מקבלת עד עצם היום הזה.
המסקנה: ברומא תהיה רומאי ובפוליטיקה אל תחפש להיות אמיתי.
שמיר ושות'
מה היה קורה אילו ניאות יצחק שמיר להגיד כן לבייקר ורק אחר כך לשלוח אותו לכל הרוחות
מקום אחד יש במסתרים אליו נאספים מפעם לפעם בוגרי ומשתתפי התרגיל המריח ומעלים זכרונות. עשרים שנה ועוד אחת חלפו מאז והאירוע עדיין צרוב במוחם כאילו קרה אתמול.
התהפוכות האישיות שעבר כל אחד מהם הרחיקו אותם פיזית וציבורית זה מזה אבל כשיוצא להם להיפגש פה ושם, באירועים שונים או בשמחות, הם פורשים לקרן זווית, מספרים באותה יציאת מצרים שכשלה עד שבאים העיתונאים ואומרים להם: רבותינו, הגיע הזמן שתחשפו את מה שבאמת קרה מאחורי הקלעים.האמת המוחלטת תיחשף אולי רק לאחר שכמה מחברי החוג יעלו בבוא יומם לעולם האמת.
יתכן שביומנים שיפרסמו היורשים תוארנה הפינות שנותרו עדיין אפלות באירועי אותם ימים נוראים. כל כך נוראים עד שרק אחד מהם יצא ממנו נקי (היום הוא מכהן פאר כרב של מקומות חשובים).
כל היתר ספגו בדרך זו או אחרת את הארבעים. המתווה הכללי של התרגיל ידוע ומפורסם. באמצע חורף תש"נ, עייפה נפשם של שמעון פרס, חיים רמון ויוסי ביילין מהדשדוש במי האפסיים הקואליציוניים. השלטון נראה להם בהישג יד הודות לקשרים האמיצים שלהם עם הפוליטיקאי הצעיר והמבטיח אריה דרעי.
מפלגת העבודה הגישה אי אמון על רקע הסירוב של ראש הממשלה יצחק שמיר לומר כן להצעת שר החוץ האמריקני ג'יימס בייקר לחידוש המו"מ המדיני עם משלחת פלסטינית שתורכב מנציגים של האוכלוסייה המקומית ביו"ש ועזה.
החבורה ידעה, כאילו אחד משרי השאול לחש לה, כי שמיר העקשן ימשיך לומר לא גם במחיר של הפלת הממשלה. ההימור היה כל כך מוצלח עד שגם כאשר נקראו שמיר ופרס לביתו של מרן הגר"ע יוסף והראשון הוזהר כי אם לא יגיד כן, ממשלתו תיפול – הוא עמד כצור ברזל. מבית הרב הוא חזר לכנסת ושם צפה בשוויון נפש כיצד אגודת ישראל מצביעה נגדו והימנעות ח"כי ש"ס גורמת לנפילת הממשלה.
לשאלה מאין ידעו היוזמים כי שמיר יתאבד רק בגלל שטות של אי אמירת כן לבייקר, הם עצמם לא מסוגלים לענות. מה היה כל כך קשה לו להגיד כן ואחר כך למסמס את ההסכמה? עובדה היא כי פחות משנה לאחר כישלון התרגיל יצא שמיר לועידת מדריד והסכים לדברים ששיחות עם נציגים מקומיים הם כאין ואפס לעומתם.
"הייתה לנו תחושה שזה ילך", אמר לנו אחד היוזמים, "וזה אכן מה שקרה". מה גרם לפיאסקו הגדול? כמספר השותפים כך מספר התשובות. דרעי מאשים את דגל התורה. "הלכה איתי כל הדרך ורק ברגע האחרון שינתה פאזה".
חיים רמון האשים את אנשי אגודת ישראל שהבטיחו לו חמש אצבעות ולבסוף נתנו רק שלוש בעקבות העריקה של מזרחי וורדיגר. שמעון פרס האשים את ש"ס שבבוקר ההצבעה המתוכננת בחול המועד פסח על הקמת הממשלה בראשותו, עוד הבטיחה לו ששני ח"כים מטעמה ייעדרו אך חזרה בה ברגע האחרון (כותב השורות, שהיה באותם זמנים גם עוזרו הפרלמנטרי של הח"כ לשעבר הרב שלמה דיין, נותן בזאת עדות שפרס לא ממש הזה. שני ח"כים יועדו לעלות על המוקד וסירבו. השמות שמורים ויפורסמו לעתיד לבוא).
דרעי, ככל הנראה, שילם אז את מחיר השינוי הדרמטי שהוביל במעמדן של המפלגות החרדיות. עד לתרגיל הן היו שותפות קואליציוניות סבילות שקיבלו את מנתן וישבו בשקט בצד. התרגיל לימד את המערכת הפוליטית שהשתנו הזמנים
יצחק רבין, הקופירייטר המבריק שטבע את השם "התרגיל המסריח" (עוד הברקה ידועה שלו: חתרן בלתי נלאה), סיפר כי שבועיים לפני התרגיל ביקר במעונו של מרן הגרא"מ שך והבין ממנו בצורה הברורה ביותר שהוא לא מסכים למהלך. אלא שכל הגרסאות האמורות, למעט אולי זו של רבין (האיש היחיד בפוליטיקה הישראלית שהסמיק כאשר נאלץ לשקר, אצל היתר זה להפך), מטפלות בשלבי ההתרסקות האחרונים. מי נתן את מכת המוות ומתי.
הגרסה המתפרסמת בזאת לראשונה מתייחסת לשלבי התכנון הראשוניים ונוגעת בטעות הבסיסית המקדמית.דרעי, שעומד במרכזה, מעדיף כנראה לשמור אותה לספר הזיכרונות שיוציא כאשר יפרוש מהחיים הפוליטיים. בתקווה שהיא לא תפגע לו במכירות הנה היא מובאת כאן בתמצית הדרושה.וכך היה מעשה. שבועיים לפני הפלת הממשלה התכנסו אי שם שמעון פרס, אריה דרעי וחיים רמון ודנו בשלבים המעשיים.
פרס דרש את הפלת ממשלת שמיר לאלתר ומיד לאחר מכן לפתוח במגעים הרשמיים להקמת ממשלה חדשה בראשותו. דרעי הביע התנגדות. "אנחנו", כך אמר, "לא בנויים להפיל ממשלה ועוד של הימין. זה יקים עלינו את הרחוב ואת כולם ובסוף נקרוס. עדיף", כך הציע, "להמתין עוד חודש-חודשיים עד שהממשלה הכושלת תקרוס מעצמה. זה יכול להיות", כך אמר, "באחד משני האופנים הבאים: או שלשמיר עצמו יימאס מלנהל ממשלה שאינה מסוגלת להעביר החלטות בכנסת או שחלקים מגוש הימין יפרשו מעצמם בגלל הלחצים המדיניים. או אז תיכנס ש"ס לתמונה ותמליץ בפני הנשיא להטיל על פרס את הקמת הממשלה החדשה".
פרס התנגד. הוא כבר לא יכול היה לסבול יום אחד נוסף עם שמיר וריח השלטון סחרר אותו לחלוטין. הוא שכנע את דרעי שצריך ליזום מהלך מדיני ששמיר לא יסכים לו ומשם סלולה הדרך להפלה והקמה של ממשלה חדשה. דרעי, למרות החושים הבריאים שלו וההיכרות העמוקה של מערכת היחסים בין בני ברק וירושלים, לא יכול היה לעמוד מול הלחצים הכבדים של אדם שבנה את הכור האטומי בדימונה עוד בזמן שהוא (דרעי) היה בחיתולים והסכים.
שמיר עם נתניהו. צילום: פלאש 90
להוותו התברר לו עד כמה שצדק. פרק הזמן של חודש הימים בין הפלת הממשלה והניסיון להציג ממשלה חדשה בישל את ש"ס וראשיה בתנור מספר שבע ונתן זמן לכל המתנגדים להכין את כל הגייסות. מכאן ואילך הכול היסטוריה עצובה וידועה. מה היה קורה אילו שמיר היה משחק את המשחק ואומר כן לבייקר? התרגיל היה נכשל, הוא עצמו היה מרוויח עוד שנה וחצי בשלטון עד הבחירות הבאות ועד התבוסה לרבין. לא ביג דיל.
המפסיד הגדול היה דרעי עצמו. בדיוק שלושה שבועות לאחר מכן החלה החקירה נגדו וכדור האש והשלג התגלגל עד לכניסה לכלא ועדיין טרם הסתיימו נזקיו. הקשר בין כישלון התרגיל והחקירות אינו ניתן להוכחה משפטית ברורה.
מקסימום הקשר נסיבתי. היו ממקורבי דרעי שהאשימו את הימין (מספרים כי שמיר אמר באותו זמן לרוני מילוא כי הבחור הזה מסוכן וצריך לגמור איתו) אבל העברת החומרים למשטרה באה גם מכיוונים אחרים. גם משמאל וגם מימין.
דרעי, ככל הנראה, שילם אז את מחיר השינוי הדרמטי שהוביל במעמדן של המפלגות החרדיות. עד לתרגיל הן היו שותפות קואליציוניות סבילות שקיבלו את מנתן וישבו בשקט בצד. מעולם לא ניסו להפיל ממשלה מכהנת ולא התערבו בנעשה מעבר לגבולות הגטו החרדי.
התרגיל לימד את המערכת הפוליטית שהשתנו הזמנים וכי החרדים החליטו לקחת את ההגה לידיים, להמליך מלכים ולקבוע מדיניות חוץ וביטחון.
את זה הציבוריות החילונית הפוליטית לא הסכימה לקבל וקיפדה מיידית את ראשו של הסולטן הצעיר. החרדי בא לגור וישפוט שפוט? לא במדינה שכל מהותה היא להיות ככל הגויים.
המסקנה: תמיד תחשוב שאין לך תחליף אך למען השם אל תנסה לבדוק זאת.
מה היה קורה אילו - כל הפרקים:
פרק ראשון: למי אלי ישי חייב את הקריירה הפוליטית?
פרק שני: ביבי אצל הרב כדורי. מה היה קורה אילו?
פרק רביעי: צחוק הגורל - מי הפיל את ציפי לבני?
פרק שלישי: הלילה הגורלי של תוכנית הגירוש
הצגת כל התגובות