מיהם הספסרים של שוק העבדים החרדי?

אבי בלום. (בועז בן ארי, כיכר השבת)

על המדרגות הרעועות ברחוב חנן 10, בואכה מעונו הצנוע של מרן הגרי"ש אלישיב, דילג ביום שני, שליח מטעמו של שר הפנים אלי ישי, ובפיו שאלה ב´ענייני השעה´.

שעון החול הלך ואזל לקראת הגשת מסקנות הוועדה לבחינת שעון הקיץ. רגע לפני שח"כ ניצן הורביץ מ´מרצ´ יגיש את ´הצעת חוק שעון הקיץ´ ויצוק שמן לתבערת דת ומדינה, קפץ אלי ישי, כמו כבאי למוד ניסיון ושלף את מסקנות הוועדה.

אלא שהמסקנות, מסתבר, לא היו חד-משמעיות. הספק עדיין כרסם ועל-מנת להכריע בסוגיה, הוצגו שני הצדדים לנגד עיניהם של פוסקי ההלכה. בתחילה, לנגד עיני המרא דתנועתא, נשיא מועצת החכמים מרן הגר"ע יוסף, ובהמשך, למול עיניו הבוחנות של מרן הגרי"ש אלישיב. טובים השניים.

הכל הבינו שבמקרה הזה, חבל על הזמן. אין מנוס מהארכת שעון הקיץ. תולדות הקרב על מחוגי השעון, שהחל בתקופת כהונתו של שר הפנים יצחק פרץ, לא היטיבו עם היהדות החרדית, שבמקרה הזה נתפסה כחשוכה ומחשיכה. העליהום בעונת המעבר האחרונה, אילץ את ישי לנקוט בפתרון הכי יצירתי במחוזותינו ולהקים ועדה.

הואיל ולא מדובר בפרשנות הלכתית והפשרנות אינה תורתית, ההתלבטות לפיכך לא הייתה האם ´ללכת לקראת´, אלא עד כמה ניתן להתגמש. שתי אופציות סופיות הוצגו בוועדה: אחת דיברה על הארכת שעון הקיץ עד ל-1 באוקטובר (1.10), האחרת סימנה יעד רחוק יותר, ה-1 בנובמבר (1.11).

אלי ישי מיהר לבדוק, ´באיזה שעון´, לפי שתי ההצעות, יפול יום הכיפורים. בדיקה מהירה של עשרים השנים הקרובות העלתה שאם יאוחר השעון עד ל-1 באוקטובר תיווצר כאן פשרה אמיתית. אחד לנו, אחד להם. אחד לה´, אחד לעזאזל: עשרה ימי כיפור יפלו בשעון חורף, והשאר, בשעון קיץ. פפטי-פפטי.

לעומת זאת, אם השעון יאוחר עד ל-1 בנובמבר, כל ימי הכיפורים יחולו בשעון קיץ. כולם ללא יוצא מן הכלל. מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה ומיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה. צומא אריכתא. מצאת החמה, עד צאת הנשמה.

עוד נתון הוכנס למשוואה: אם ישתרך שעון הקיץ עד לאוקטובר, הרי שהנץ החמה בשלהי תקופת השעון, יצוץ לו בשעה לא נוחה למשכימי קום: 6:45. ממש אמצע היום. מה שאומר, פחות תפילות במניין של עמלי כפיים.

הדילמה הזאת הונחה על שולחנו של מרן הגרי"ש אלישיב. ניתן היה לצפות שהתשובה תהיה קשיחה, לכאן או לכאן. אבל המענה הפתיע בגמישותו. ניתן ללמוד ממנו פרק אמיתי בסוגיית דת ומדינה. לא על כל דבר יוצאים למלחמה. לא על כל עיקרון מכופפים ידיים.

"אם אפשר, צריך לדאוג שהנץ לא יתאחר ויום כיפור יחול בשעון חורף", השיב פוסק הדור והוסיף באותה נשימה: "אבל לא לעשות מזה משבר. לא להפוך את זה למלחמה".

המסקנות תוגשנה בשבוע הבא, וככל הנראה, ה-1 באוקטובר יהפוך למרענן הרשמי של החורף. אבל הלקח היותר חשוב שניתן ללמוד מהפרשה, מכוון לאלו מבינינו שקמים כל בוקר ורק מחפשים את העילה לתקוע בחצוצרות המלחמה. חברים תרגיעו.

ספסרי המספרים

המספרים לא מדברים בעד עצמם, אלא בעד עצמנו. מחקר חדש שערך ´מרכז מאקרו לכלכלה מדינית´, מספק חרך הצצה לערים החרדיות הגדולות מנקודת המבט הכי מסקרנת: החור של הכיס.

המחקר היומרני מבקש לכמת את שווי הנכסים שמעבר לקו הירוק. מעין גישוש מקדים שנועד לבדוק ´כמה זה עולה לנו?´. מהי עלות הפינוי העתידית של ההתנחלויות.

כשמדברים על ניוד ´נכסי-דלא-ניידי´ ביהודה ושומרון, הערים החרדיות קופצות בראש. ביתר עילית ומודיעין עילית, הפכו אותנו זה מכבר ל´מתנחלים בעל כורחנו´.

השאלה הראשונה שצריכה לקפוץ לנגד עינינו למקרא דו"ח שכזה, היא שאלה מימונית. לא צריך להיות פרובוקטור של ´אם תרצו´, כדי להבין שבמקרים כגון אלו אין מתת חסד ואין מחקרי חינם. נוכחנו לראות זאת באינספור פרשיות: מעמנואל ועד למאבקי הסטודנטים שהמכנה המשותף שלהן היה הגוף המממן "הקרן החדשה לישראל".

רק שבמקרה הזה, אין צורך לקרוע את המסכה. המסווה, בשקיפות ראויה, הוסר על-ידי המדווחים עצמם. אם להסתמך על פרסומי הנהלת מכון ´מאקרו´, הרי שהמחקר מומן על-ידי: "גורמים ממלכתיים במדינות אירופיות אשר יש להן אינטרס בנעשה במזרח התיכון". ואוו. איזו הפתעה.

עזבו אתכם לרגע מהאינטרסים של המושכים בחוטים, המספרים הם שמעניינים. יש בהם כדי ללמד על חוסנן הפיננסי של הערים החרדיות, ולא פחות מכך, יש בהם כדי להעיד על רצינות המחקרים למיניהם.

כי בפעם הראשונה מונח לפנינו מחקר שבכלים פשוטים, מקומיים, ניתן לעמוד על מהימנותו. וממנו נלמד לכל המחקרים למיניהם שנשגבים מאימות עובדתי.

המדד דולרי – ירוק, בהתאם לקו (ובניגוד לנתונים המוטעים שהתפרסמו ב´עיתון של המדינה´): נכסיה של ביתר עילית נאמדים ב-920,673,337 דולרים, לעומת נכסי מודיעין עילית שמשוערכים בסך 898,180,471 דולרים.

האפקטיביות של מדד התעסוקה מתבטאת אך ורק במבחן ההכנסה. שהרי מה הטעם ביצירת מקומות תעסוקה, אם מאותם מקומות לא צומחת פרנסה? ומה העניין בכל הכותרות, הסיורים והחגיגות, אם במקום שוק עובדים, מתפתח אצלנו שוק עבדים?

שאלתי את ראשי הערים אם ההערכה סבירה בעיניהם. שניהם השיבו בשלילה. "יש לנו כ-7,000 דירות בביתר עילית, תכפיל כל דירה בממוצע של 800,000 שקלים מינימום, ותגיע להרבה יותר", מסביר מאיר רובינשטיין, ראש עיריית ביתר עילית.

גם יענק´ל הכי-טוב גוטרמן, הגיב כמצופה ממי שמכיר בערכו המוקפץ: "אנחנו שווים הרבה יותר", אמר ומיהר לערוך חישוב: 9,000 דירות, כפול 900,000 שקלים לדירה (בממוצע), מקפיצים את התוצאה ל-8,100,000,000. ובמילים: שמונה מיליארד ומאה מיליון שקלים.

וזה עוד לפני שחישבנו את מבני הציבור, התשתיות, הכבישים והכיכרות. "עלות כל כיכר מסכנה מתחילה ב-300,000 שקלים, ולכן המחקר הזה שפורסם בקול רעש גדול לא תואם למציאות". מיליארדר הגוטרמן הזה.

עבודה בעיניים

יכול להיות שעורכי המחקר התפתו להסתמך מהר מדי על הצהרותיו של אטיאס והנמיכו את מחירי הדירות בהתאם. אם כך ואם כך, החלק היותר מעניין בדו"ח, הוא זה הנוגע לרמת השכר הממוצעת. וכאן, מסתבר, אין הפתעות.

כלי המדידה פשוט למדי ומדויק הרבה יותר. אין צורך להסתמך על מפות לווין, הנתונים הקרקעיים שמספקת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אמינים הרבה יותר.

לא מדובר בעוד נתון סטטיסטי אלא במציאות חיינו המוטרפת. אין כל קשר, ואף לא מקרי, בין יוקר המחיה ליוקר מחירי הדירות.

הפלא היותר גדול הינו, שדווקא העיר שמתהדרת במרכזי התעסוקה הגדולים ביותר בציבור החרדי, נמצאת בתחתית החבית. בעוד שבביתר עילית ההכנסה הממוצעת לנפש עומדת על כ-3,270 שקלים, הרי שבמודיעין עילית, עיר ההייטק החרדית, ממוצע ההשתכרות הינו כ-2,971 שקלים.

מרבים לדבר במחוזותינו על שוק העבודה החרדי. סיורים נערכים, ימי עיון נחגגים, ורק לעבר השורה התחתונה, בתלוש השכר, אף אחד לא מציץ.

המשתכרים החרדיים, לרוב המשתכרות, נותנים/נותנות את הנשמה ואת הלב, ובסוף החודש, כשמגיעה המשכורת, מה שנותר זה רק לאכול את הלב.

הנתון הזה צריך להדליק אלף נורות אדומות. אם אחרי כל מרכזי התעסוקה עומדת רמת ההשתכרות על פחות מ-3,000 שקלים, המשמעות הינה, שהתבלבלנו מהכותרות, הסתחררנו מההצהרות.

כי האפקטיביות של מדד התעסוקה מתבטאת אך ורק במבחן ההכנסה. שהרי מה הטעם ביצירת מקומות תעסוקה, אם מאותם מקומות לא צומחת פרנסה?

ומה העניין בכל הכותרות, הסיורים והחגיגות, אם במקום שוק עובדים, מתפתח אצלנו שוק עבדים?

שוטי, שוטי ספינתי

באיחור מלכותי, נכנס ח"כ ישראל אייכלר לחדר סיעת יהדות התורה שהמה מפה-לפה בנציגי כל החסידויות הקדושות, ועוד אי אלו עסקנים ליטאיים העוסקים בצרכי ציבור, לרוב באמונה.

החברים בהרכב מלא-מלא (כולל ליצמן) מחו באלגנטיות על האיחור. "התעכבתי מנסיבות ממלכתיות, ביקשו ממני להרצות לפני מאה סטודנטים", השיב אייכלר, ספק מתנצל, ספק מתרברב. החברים התקשו לפרגן.

וזה בערך החדשה היחידה שניתן היה ללקט מחדר הסיעה. שואו תקשורתי, דיבורים כמו חול ואין מה לאכול. אפילו לא כיבוד קל.

אחר כך הסבירו הדוברים המסורים, שהייתה זו מעין תשובת משקל לחגיגת הש"סניקים בלשכת שר האוצר עם פתיחת המושב. למה לקח להם כל כך הרבה זמן, שלושה שבועות, כדי להתארגן? כי הכל עניין של סדרי עדיפויות. זה למה.

בסיעה הזאת, לתאם מועד מוסכם זוהי משימה קשה, יותר מהתמקחות על לוח-תשלומים מול קבלן שיפוצים. כדי להפגיש בין החברים צריך קשרים ביבשה, באוויר ובים. ליצמן שב בטיסת לילה מפולין ובשהותו בארץ כואב לו הראש מקרבות מחירי האקמול. מוזס מצא את ייעודו על ספינות חיל הים.

הו, רב חובל.

ומה עם אייכלר? הוא אומנם דיבר גבוהה על ´מינהל מספסרי ישראל´, אך שבוע אחרי, אץ-רץ להיפגש עם השר הממונה על המינהל, אריאל אטיאס, כאילו לא הוטחו עלבונות מעולם. ורק גפני ומקלב, ´פוצים´ שכאלה, לא זזים מהכנסת, מבוקר עד ליל. מסכנים.

מהפגישה המנופחת הזאת, יצא אוויר חם, הבל פה, או בקיצור: כלום. החברים ייפגשו בעוד שבוע עם ראש-הממשלה, כשהפעם לא תישמע הזעקה מפיו של המוזס לבדו.

ב´דגל התורה´, אומנם מגבשים מסמך מקצועי שיונח לפני נתניהו, אך כל עוד אין נכונות ללכת עד הסוף ולאיים במשבר, ערכו של נייר העמדה, כמשקל דף ההודעה הסיעתית לעיתונות.

על תשומת הלב של ביבי, יתחרה הח"כ הוורבלי ישראל אייכלר. תסמכו על מוזס שלא יישאר חייב ויתרגל בחי את האימונים המפרכים שעבר בחיל הים כדי להשתלט על השיחה, כמו לוחם שייטת על המרמרה.

ביבי, הקוסם מוושינגטון, עוד ילמד מהחברים ביהדות התורה, איך בכמה פעלולי רטוריקה כובשים את כותרות העיתונים.

ערעור נוגה

בה בשעה שבחדר התנועה האשכנזית הוציאו קיטור, בחדר הסמוך של התנועה הספרדית הקטר שעט במלוא העוצמה. באותם רגעים התקבלה הידיעה על אישור תוכנית המתאר של חריש בוועדת הערר הארצית. חינגה אמיתית.

חריש היא עיר המפתח. רק כאשר מסה של כ-6,000 דירות תיזרקנה לשוק, ניתן יהיה להתחיל ולדבר על פתרון אמיתי ובר קיימא למצוקת הדיור. בלי חריש, אפילו פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, נראה יותר רלוונטי.

הביקורת על איטיות הליכי התכנון, נמתחה בכל מקום. גם כאן. היא כוונה ישירות לעברו של השר הממונה, אלי ישי. על מה שנתון לשליטת "העליונים" – שופטי הבג"ץ - לא נותר אלא להעתיר בתפילה. אבל השתדלות במה שנוגע לשליטתנו, צריך לעשות, וכאן, טען מי שטען, אלי ישי לא מספק את הסחורה.

כדי להתמצא במרחב ולהבין במה מדובר צריך להפנים מעט נתונים. קחו נשימה ותנסו: אבן היסוד להקמת עיר חדשה, היא ´תוכנית מתאר´ מאושרת. תוכנית שכזאת, צריכה לעבור שני מסננים: של הוועדה המיוחדת לחריש קציר, ושל ועדת הערר הארצית. שתי הוועדות יושבות על המדוכה ודנות בעררים שמוגשים. היושבים בוועדות מחויבים להתייחס לעררים ב´נפש חפצה´.

רצינות והתנהלות תקינה, הן שם המשחק. כל פיפס לא במקום, עלול לתקוע את התוכנית כולה.

ההליך החוזי-המקומי הסתיים זה מכבר. מה שנותר זה להמתין להליך הארצי. ועדת הערר הארצית של משרד הפנים היא הנפה האחרונה לפני שמתחילים בהליכי האפייה. הדיונים הסתיימו בסוף חודש מרץ, לפני כחודשיים, אולם עד לראשית השבוע החולף, מסקנות לא הוגשו. "ככה לא בונים עיר", אמר מי שאמר על שר הפנים אלי ישי.

אם כואב לכם הראש מגודש הנתונים, ואקמול מוזל מליצמן אינו מצוי תחת ידכם, הניחו לניואנסים התכנוניים. בגדול, לרוץ הלאה עם תוכניות להקמת חריש ולפזר הבטחות להעברת מענקים למתיישביה, לפני שמקבלים מוועדת הערר תשובות, זה בערך כמו להתחיל לקשור את העניבה עוד בטרם שנרכסו כפתורי החולצה.

כן או לא?

עמוק בתוך זמן הפציעות, נכבש השער. ישי נקט בכל הטקטיקות שעמדו לרשותו. אמבוש של ממש על הצמרת הפקידותית של המשרד, שמירה אישית לוחצת על שר המשפטים, יעקב נאמן, שמשמש כשר הממונה על ועדת הערר הארצית. בסוף, יצא מזה משהו.

תשובת ועדת הערר הארצית, היא ´סלע קיומנו´. בסיס משפטי שבו ייעשה מעתה ואילך שימוש בכל חזית אנטי-עיר-חרדית. הוועדה מתייחסת אחד לאחד, לכל הנימוקים, הטיעונים והעילות שרק ניתן להעלות על הדעת, ואת כולם היא מפרקת כמין חומר.

שלוש סוגיות הונחו לפני הוועדה. הראשונה, עקרונית-משפטית: "האם ניתן לייעד יישוב לחרדים?". על כך ענתה הוועדה ב´כן´ אחד גדול. שווה לצטט. לגזור ולשמור: "הקצאת קרקע לבניית יישוב נפרד לאוכלוסייה החרדית כדי לאפשר לה לקיים ולשמר את אורחות חייה היא מותרת. זוהי זכות הראויה להכרה לעצמה".

בצד האמירה המשפטית הייתה גם אסמכתא מעניינת. ´שייח בדואי´ דמסייע. בג"ץ בפסק-דין תקדימי, אישר הקצאת קרקעות לבדואים בלבד, כהעדפה מתקנת והסביר: "ראויים הם הבדואים לסיוע ולעידוד תוך התייחסות מיוחדת". כבר מזמן אמרנו: השוו את תנאי חיינו לישמעאלים ואנו מסודרים.

בסיעה הזאת, לתאם מועד מוסכם זוהי משימה קשה, יותר מהתמקחות על לוח-תשלומים מול קבלן שיפוצים. כדי להפגיש בין החברים צריך קשרים ביבשה, באוויר ובים. ליצמן שב בטיסת לילה מפולין, מוזס מצא את ייעודו על ספינות חיל הים. הו, רב חובל

הצלע השנייה של ההחלטה נוגעת לשאלה עובדתית: האם היישוב אכן יועד רק לחרדים? גם כאן, הוועדה קובעת חד-משמעית שהתשובה חיובית, ומותחת ביקורת נוקבת על משרד השיכון:

"נעשו ניסיונות לטשטש את היות התכנון לחרדים בלבד ואולם ניסיונות אלו נדונו לכישלון. מבחינת משרד השיכון נשמעו הדברים מבולבלים. המשרד שינה עמדתו והציג את הדברים כאילו היישוב מיועד לכולם. חוסר הבהירות בעמדת משרד השיכון בהקשר זה תרם לדעתנו לתחושה הקשה של העוררים וחבל שכך".

במשרד השיכון לא פעלו בחלל ריק. שם חששו מעתירת 300 המשפחות המאכלסות כיום את חריש, ערב-רב אמיתי שמורכב מכנופיית קראג´ה, מכת הארי-קרישנה ומסתם עלובי החיים. ועל כך משיבה הוועדה בנחישות וברגישות:

"אין בדברים כדי למנוע את ייעוד היישוב לאוכלוסייה החרדית. אינטרס הפרט נפגע לא מעט על ידי האמצעים שהעמיד המחוקק בדיני התכנון והבנייה לשם הגשמת המטרות הציבוריות". יותר מזה אנחנו לא צריכים.

ומה ´למעיישה´? במישור התכליתי, דחתה הוועדה את העררים שהוגשו, למעט אחד הנוגע לחלקת הכפר הערבי אום אל קוטוף ועוד אי אלו הערות שוליות הנוגעות לתוכנית המפורטת. לא משהו ששווה לריב עליו.

קצה מנהרת הזמן נראה באופק: הוועדה הארצית צריכה לאשר את המסקנות, כחותמת גומי, אבל המכשול האמיתי שעוד נותר לפנינו במרוץ הוא העתירה לבג"ץ. במשרד הפנים מאמינים ובעיקר מקווים שהמסמך הזה, שכל מילה בו נצרבה בעינם הסורקת של בכירי פרקליטות המדינה, יאפשר לצלוח בדילוג קליל גם את מבחן הבג"ץ. הלוואי.

צוואר הבקבוק

צהלות השמחה בלשכת שר הפנים נשמעו עד חדר סיעת יהדות התורה, אך צלילה לים המלל של החלטת הוועדה מביאה למסקנה שהשמחה מוקדמת. שימו לב לפסקה הבאה, שכדרכם של משפטנים חבויה בין הררי מילים.

הוועדה קובעת כי בנייה מאסיבית של 6000 יחידות דירות לא תאפשר בניית תשתיות ראויות לעיר, ולפיכך היא ממליצה לשווק את הדירות בשלבים – בכמה מנות, ובכך לאפשר בניית תשתיות כראוי לעיר חדשה.

עם המלצות טובות כגון אלו לא סוגרים שידוך. כי כל ההיגיון בשיווק חריש היה שהדירות לא ישווקו בשלבים אלא במכה אחת.

המחירים בחריש יהיו זולים, הכי זולים. כי חריש אינה אלעד ובית שמש. גם לא אחיסמך. היא ממוקמת באזור הפרובלמטי ביותר במדינה. בספטמבר הקרוב יוזרמו לשם כל כוחות השיטור של ישראל, ולא בשביל להשכין שלום, עם פתיחת שנת-הלימודים, בין אנשי-שלומנו הנאבקים על היאחזות בכיתות גני הילדים.

ולכן, רק הצפה של מסה בת 6000 דירות, תיתן צ´אנס להצלחה: ראשית, הציבור יבין שמדובר בעיר ואם. ומעבר לכך, כל רוכשי הדירות ייהנו ממחירים זולים. כי בשלב הראשוני, חובת ההוכחה תהיה על היזמים.

הפיכת לוח השיווקים על פניו, ומכירה בשלבים, תגרום לכפל בעיות: הרוכשים הראשונים יחשבו פעמיים. אינה דומה עיר בת ששת אלפים יחידות דיור, ליישוב בן אלפיים יחידות דיור בלב הפזורה הערבית.

ואם בכל זאת השלב הראשון יצלח ואלפיים המשפחות תיקלטנה, הבאים בתור ישלמו את המחיר. כי בשיווקים הבאים, אחרי שהעיר כבר תהיה מיושבת, המחירים יזנקו לשמים, כפי שקורה בכל מקום יישוב שבו נקלטת משפחה חרדית. על הדירה הבאה בתור, משלמים בכפל כפליים.

עוד לא אבדה תקוותנו. השר הממונה על ועדת הערר הוא שר המשפטים נאמן. הואיל ו´תורת השלבים´ של הוועדה נובעת ממניעים טכניים, אין כל סיבה שלא יופעל על השר ופטרונו נתניהו, לחץ פיזי בלתי מתון לשינוי ההחלטה. זה ייתכן, זה אפשרי.

רגע אחרי שקיבל לידיו את ההודעה על אישור ועדת הערר, פגש אלי ישי בשר הביטחון, ראש מפלגת א-תחריר הישראלית, אהוד ברק: "אתה חייב לסגור לי את הפינה עם הקיבוצניקים, הם יושבים לי על הצוואר", ביקש ברק מישי והתכוון בין השאר לתושבי קיבוץ מצר, הסמוך לחריש.

לשבת על הצוואר, חבר´ה, זה סוד הקסם.

לא בלי בתי

אפרופו אלי ישי וישיבה על הצוואר: יו"ר ש"ס פתח את העיתון בסופ"ש שעבר ולא הבין מאיפה זה בא לו. יו"ר ועדת הכספים מוישה גפני, משך את ניצרת האפליה וזרק את הרימון לרגליהם של הש"סניקים:

"הפתרון לא נמצא אצלנו, אלא בש"ס. ולא בחקיקה אלא בעשייה. עד שראשי ש"ס לא יפסיקו להתחנן שיקבלו את הבנות שלהם ואת הנכדות של חברי מועצת החכמים, האפליה לא תיפסק. כי איך מגיב האברך הספרדי שרואה את המנהיגים שלו מתחננים להכניס את בנותיהם לסמינרים אשכנזיים? הוא אומר לעצמו דבר אחד: גם אני רוצה".

לקח לאלי ישי שבוע, כדי לברור את מילותיו ולהשיב, בשיחה משותפת, עם עמיתי, יעקב ריבלין. בניגוד לגפני שיורה ללא אבחנה, אלי ישי צריך ללבוש שכפ"ץ בטרם שייצא לקרב.

בניו ובנותיו של ישי מתחנכים במוסדות אשכנזיים. לפני שישחרר תגובה, הוא צריך לחשוב גם עליהם. לדאוג שיחזרו לכיתה בשלום. דווקא בגלל זה, שווה להאזין לדבריו בקשב: "אני חייב להראות דוגמה אישית. אוציא גם את הבנות שלי מהסמינרים האשכנזיים ואעשה זאת בראש מורם"

בניו ובנותיו מתחנכים במוסדות אשכנזיים. לפני שישחרר תגובה, הוא צריך לחשוב גם עליהם. לדאוג שיחזרו לכיתה בשלום.

דווקא בגלל שהדברים נאמרים לאחר מחשבה, שווה להאזין להם בקשב: "מי שגורם לאפליה הוא מי שמקפיד לקבל רק בנות ספרדיות על רמה גבוהה, ובנות ספרדיות ברמה פחותה הוא משאיר בחוץ", אומר אלי ישי ומבקש להקפיד שלא לעשות הפרדה בין בנות טובות יותר לטובות פחות. מיוחסות יותר ומיוחסות פחות. "יותר על רמה, ופחות על רמה", הוא מכנה אותן. שיהיה.

"הרי ברגע שלוקחים רק בנות ברמה לימודית גבוהה, הורסים את הסמינרים הספרדיים וגורמים לכך שהבנות ברמה הגבוהה לא תלכנה לשם. אני מציע דבר פשוט: או שיקבלו את כולן לסמינרים כלליים, או שלא יקבלו אף אחת".

אתה מודע לזה שאתה הראשון שתידרש לשלם מחיר, שאלתי.

"אני חייב להראות דוגמה אישית", השיב ישי, "אוציא גם את הבנות שלי מהסמינרים האשכנזיים ואעשה זאת בראש מורם".

הדיאלוג בין גפני לישי לא מתקיים בחלל ריק. השבוע, שלח עו"ד אביעד הכהן מכתב שני בסדרה, לשר החינוך, למנכ"ל משרדו ולראשי הערים: ירושלים, בני ברק ומודיעין עילית. הפרקליט מעמנואל דורש: "לבטל לאלתר את הליך הרישום הפגום לסמינרים ולהשיבני בעניין, למען יוכלו מרשיי לכלכל את המשך צעדיהם".

ואם אלו הפתרונות היצירתיים ששולפים גפני וישי בתגובה, באמת חבל על הזמן.

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת ´קו עיתונות´.