ג´ובים בלי כיסוי ● טורו של אבי בלום

אבי בלום (בועז בן-ארי, כיכר השבת)

בשעה שתותחי הזיקוקים רועמים, מכונות הדפוס דוממות. טור פוליטי, כמו צ´ולנט שבתי חייב להיאכל חם, היישר מהפלטה. אך מה לעשות ומאורעות השבוע, מאלצות, באופן חד-פעמי, להקיש בעוז על המקלדת תכף עם צאת השבת. התוצאות עלולות להיראות כמו בשר-מנגל שהוקפא והופשר במיקרוגל. לא נעים, לא נורא.

כל המנגליאדה הזאת לא רלוונטית עבור האישים הכבודים שבהם עסקינן: מנהלי המוסדות. הואיל ושגרת הלימודים במוסדות החינוך שבניהולם נמשכה השבוע כאילו כלום לא קרה, נחסכה מהם יממה של עשיית חושבים. לעומתם, לכמה מהגזברים ברשויות החרדיות שלקחו פסק זמן וחישבו דבר מה, נעשה שחור בעיניים. אם תביעות העתק שעושות את הדרך לשולחנם, יהפכו אותם לשנוררים, את יום העצמאות התשע"א הם יוכלו לציין כראשית צניחת רשותנו.

במחזוריות שאי-אפשר להימלט ממנה, ´חוק נהרי´ שב ומגיח. רק שהפעם, הטוויסט בעלילה, מפתיע למדי. התפנית, בלתי צפויה. המציאות המתהווה לנגד עיניהם של ראשי הערים החרדיות ונחשפת כאן לראשונה, עשויה להפוך את החוק הידידותי במקור, למקור כל הצרות. חתיכת קטסטרופה, שתדרדר דווקא את הערים החרדיות לבור גירעוני. לים של הוצאות, ללא טיפה של הכנסות.

על מנת להבין מה מתרחש לנגד עינינו, יש להציץ רגע קט לאחור. המניעים של השר משולם נהרי לחקיקת החוק, נבעו, כמו תמיד, מסיבות טובות ונכונות. בג"ץ אסר על הרשויות המקומיות להעניק לרשתות החינוך החרדיות את השירותים התפעוליים שהן קיבלו מסורתית, במשך השנים, מכספי הרשויות. בעיריות החרדיות, אומנם מצאו את הדרכים העוקפות להמשיך ולהעביר כספים, מתחת לאפו של בג"ץ. לעומתם, רבים מראשי הערים החילוניות ניצלו את הפסיקה כדי להרים את האף ולסגור את ברז התקציב למוסדות החרדיים.

נהרי גמר אומר לעשות לזה סוף, וניצל את הסיטואציה הפוליטית כדי להעביר, בהקזת יותר ממנת דם אחת, את החוק - שנרשם בטאבו על שמו. ערך השוויון, גם כלפי התלמיד החרדי, הפך לחוק בל יעבור.

אחרי שינויים ותיקונים, טרטורים רבים וטלטולים אינספור, משפטיים, פוליטיים ותקשורתיים, זכתה ההחלטה להכרה משפטית. במספר עתירות שהוגשו, רובן על-ידי המומחה לחוק נהרי, עו"ד אורי קידר, אולצו רשויות חילוניות, מערד ועד רעננה, להעביר כספים באופן שוויוני למוסדות החינוך החרדיים.

השוויון, יש לומר, חלקי. לא שווה בשווה - שקל לתלמיד חילוני מול שקל לילד חרדי, אלא שבעים וחמישה אחוזים בלבד. על כל מאה שקלים שמעבירה הרשות לתלמיד חילוני, היא מחויבת להעביר שבעים וחמישה שקלים לתלמיד החרדי. כל הילדים שווים במדינת היהודים. יש שווים יותר ויש שווים פחות.

הדבש והעוקץ

הכל דבש? לא ממש. העוקץ האמיתי מתגלה לפתע בשבועות האחרונים. מתברר, כי בעוד שראשי הערים החילוניות מתמודדים איכשהו עם החוק, מעבירים גרוש פה גרוש שם, דווקא ראשי הערים החרדיות, לא עומדים בעומס. עלולים לכרוע תחת הנטל.

החשבון פשוט למדי, גם לבוגרי בתי-חינוך שלא טעמו מעודם טעם מתמטיקה. עבור מרבית ראשי הערים החילוניות שאולצו לשלם בבית-המשפט, החינוך החרדי, לא תופס נתח נכבד מעוגת תקציב החינוך העירוני. במקרה הטוב (בעינינו. או הגרוע, בעיניהם), הם נאלצים להכניס יד לכיס ולהוציא עוד כמה מיליונים בודדים, המגיעים בהחלט בדין. גם בערכאות.

בערים החרדיות, הסיפור הפוך. המוסדות הלא רשמיים הם חלק הארי. המוסדות הרשמיים נהנים מאחוזים בודדים של תקציב (ולא מדובר רק במוסדות הציבור הדתי-לאומי. יש כמה חבר´ה חרדים שתפסו טרמפ על העגלה הממלכתית ועושים קופה בכלל לא רעה). אחוזי החינוך הרשמי בערים החרדיות כה מזעריים, עד שהם נופלים בטווח הטעות הסטטיסטית.

ובכל זאת, אם תילקח זכוכית מגדלת והנתונים ייבדקו, יימצא כי התלמיד ה´רשמי´, מועדף על התלמיד החרדי. במפתיע, ´הילד הרשמי´, הפך לבן-יקיר של הרשות החרדית. הוא נהנה מתמיכה גדולה ומתוגברת יותר (בחישוב לראש, מה שנקרא בעגה המקצועית: ´פר תלמיד´), כמעט בכל התחומים: מדמי שכלול ושכפול ועד להקצאת ושכירת מבנים. ואם כך, הבה ונזעק יחד: די לאפליה. רק ללום, חסר פה בתמונה.

רעש, מהומה, יוצאים למלחמה. קריאת הקרב הראשונה, הדרישה התקדימית שיוצרת את תחילת השיפוע של המדרון החלקלק, מגיעה מעיר השלום אלעד. מנהלי המוסדות בעיר התאחדו (בשורה בפני עצמה), שכרו את שירותיו של רון פישמן, רואה-חשבון מהשורה הראשונה, והגישו לרשות המקומית דרישה כספית, רטרואקטיבית, מיום תחולתו של חוק נהרי לפני כשלוש שנים.

סכום הדרישה - ולפי התובעים, מדובר בסכום מינימלי, לצרכי פשרה - עומד על כתשעים מיליוני שקלים. הטיעונים מבוססים בגרף אקסל ערוך כדבעי, בתוספת כיתובים משכנעים. מנהלי המוסדות מבטאים תחושות מצוקה קשות. כל כך קשות שבא לבכות.

אלא מה? שהגזבר המקומי בעיריית אלעד, פשוט לא מבין מאיפה זה בא לו. והוא אינו היחיד. כמוהו, גזברים נוספים בערים חרדיות, הלוטשים עיניים מבוהלות. נחרדים לנוכח המחשבה שתקדים אשר ייווצר באלעד, יקדיר את שמיהם ביום קיצי שטוף שמש. יאלץ אותם לשלוח יד לכיס המחורר ולהעביר למנהלי המוסדות עשרות מיליוני שקלים. מאיפה בדיוק? אפילו השד לא יודע.

כמו בכל התסבוכות, אלעד תחילה. ראשונה אך לא אחרונה. ספק אם כוונת המחוקק החרדי הייתה לשסות את מנהלי המוסדות בראשי רשויות מאנשי-שלומנו. אבל למי איכפת? בטח שלא למנהלי המוסדות. את מה שכולנו דרשנו בקול גדול מראשי הערים החילוניות, הם דורשים כעת, ובסכומים כפולים ומכופלים, מראשי הערים החרדיות.

ישראל תיק, מנהל מחלקת החינוך בעיריית ביתר עילית, שההערכה למקצועיותו חוצה את גבולות הקו הירוק, נחשב למי שמבין דבר מה בגיוס מרשרשים ירוקים עבור מערכת החינוך החרדית. השבוע, הוא נזכר בחילופי דברים שהיו לו עם הרב אברהם רביץ ז"ל, בעת שכיהן כסגן שר החינוך. הרקע לדו-שיח היה החלטה שהתקבלה בעיריית ביתר עילית, בנוגע להקצאת מבנים למוסדות. רביץ טען כי ההחלטה תהווה תקדים שעלול להזיק למוסדות חרדיים ברשויות חילוניות. ועל כך השיב לו תיק: "זהו התפקיד שלך, לדאוג לכך שהחלטה שמתקבלת ברשות החרדית, לא תשפיע לרעה בעיר החילונית".

שההיפך יקרה, וחוק המיועד לערים חילוניות יסבך את ראשי הערים החרדיות, אפילו הרב רביץ – שתמיד ראה לטווחים רחוקים - לא העלה על הדעת.

קו חיפה - ירושלים

את מערכת הבחירות הראשונה שלו לעיריית חיפה, עשה יונה יהב תחת מטריית מפלגת ´שינוי´ הזכורה לשמצה. מאז חלפו הרבה מים (מטוהרים) בקישון והאיש שמשלב נעימות הליכות עם מעוף - מעוף היונה – הפתיע והתגלה כפרטנר הוגן לציבור החרדי-חיפאי, הגדל והולך.

יכול להיות שהשינוי הנוכחי שהוא מבקש ליישם, יפתור את הפלונטר וימקם את ´חוק נהרי´ במשבצת הראויה: סיוע ועזרה לתלמיד החרדי. אם תאומץ ההצעה שהעלה ראש העיר השלישית בגודלה בישראל, הרבה הורים חרדים, תרתי משמע, יקומו וימחאו לו כפיים.

יהב, הוא אחד מראשי הערים החילוניות ש´חוק נהרי´ מאלץ אותם לשנות סדרי עדיפויות. דעתו על חוק נהרי שלילית בתכלית, ולא מהיום. בצעד חריג, הוא אף עלה בשעתו לירושלים, כדי להתריע בפני המחוקקים נגד אימוץ החוק. הנימוקים שלו לשלילה מגוונים (והובאו בשעתו בהרחבה). בנימוקים הענייניים של האיש, לא מהול דלק מזוהם אנטי-חרדי.

ראש עיריית חיפה אולי הצליח לשכנע אך לא להשפיע. החוק עבר, תוקפו מחייב. יהב מבין שאין לו ברירה אלא להכניס את היד לכיס ולשלם לכ-ו-ל-ם. לחרדים, לערבים, לבתי ספר פרטיים. והוא ישלם. חוק זה חוק.

מה שמפוצץ את יהב, מוציא אותו מהכלים, זהו הניסיון ליהנות מכל העולמות. גם לקבל תקצוב עירוני, שווה ערך למוסדות החינוך הרשמיים, וגם להמשיך ולגבות מההורים את אותם סכומים חודשיים מפולפלים.

ראש העירייה החיפאי טוען, ובמידה לא מבוטלת של צדק, שאי אפשר לאחוז את המקל משני קצותיו, לאכול מפה ומשם. לדידו, אם המחוקק כופה עליו הוצאת כספים, לפחות שהתלמידים והוריהם יהיו המוטבים. ההצעה שהוא העביר לאחרונה למשרד החינוך הינה: להתנות את הגדלת התקצוב העירוני למוסדות בהתאם ל´חוק נהרי´, בהפחתת גביית שכר-הלימוד מההורים. מנהל המוסד יקבל יותר? ההורים ישלמו לו פחות!

כאן צריך לעצור לרגע ולהבהיר שיש כמובן צד שני למטבע. אומנם תרבות ה´מגיע לי´ היא תמצית האופי הישראלי. כולם רוצים עוד: הרופאים, העו"סים, הפרקליטים, עובדי הנמלים. מי לא? בהגינות יש לומר, כי לעומת כל אלה, הרי שהחינוך החרדי מקופח על-אמת, נפגע תקציבית בכל פרמטר. רק שהשאלה כמו תמיד, היא שאלה של פרופורציה. כמה לוקחים, על חשבון מי ולאיזו מטרה.

ועל כך אומרים גורמים בכירים - לא אחד ולא שניים - ברשויות החרדיות: "מה שטוען ראש העיר החילוני, רלוונטי שבעתיים בעיריות החרדיות הדלות. הרי אם הרשויות יידרשו כאן ועכשיו להעביר למוסדות עשרות מיליונים, ועוד רטרואקטיבית, הן תיאלצנה לנקוט באחד משני צעדים: או להקפיץ את תשלום הארנונה, או לפגוע ברמת השירותים הניתנים לתושבים. המנהלים שמציגים לרשויות לדרישות אסטרונומיות צריכים להבין שהם מנסה להכניס יד לכיס של ההורים פעמיים. פעם אחת דרך שכר הלימוד ופעם שנייה דרך חשבון הארנונה".

צרכים מול צורחים

מעוף היונה. ראש עיריית חיפה יהב עם נציגים חרדיים בעיר

נחזור ליהב: התובנה שלו, ממקדת את הדיון במשקל ולא בשקל: גם אם מחליטים לתת את הנשמה ואת הלב, יש לוודא שהתלמידים, ולא המנהלים, יהיו הנהנים העיקריים.

כל זה מוביל, בקו ישיר, מחיפה לירושלים. גם שם התכנסה ועדה עירונית, שהוקמה על ידי סגן ראש העיר (מלא-מלא) ומחזיק תיק חינוך (חלקי), יצחק פינדרוס. גם שם הובעה נכונות עקרונית לתת יותר. גם שם התברר כי במתכונת הנוכחית הבעיה היא בצד המקבל.

על רגל אחת, המדובר בוועדה לבחינת תקצוב כיתות השילוב של החינוך המיוחד במוסדות החרדיים. הילדים המיוחדים הללו, נופלים בין הכיסאות. אז נכון שהמודעות לצרכי הילד המיוחד במגזר, השתפרה לאין-ערוך. אבל, כמו שאומרים, זה עדיין לא זה. איפה החברה החילונית ואיפה אנחנו? הרחק מאחור.

ואיך פותרים פה בעיות במדינה? מקימים ועדה. דבר ההקמה, דווח בשעתו באכסניה זו. בראש הוועדה, עמד ישראל תיק, מחזיק תיק החינוך בביתר עילית. חבריה, היו גורמים מקצועיים במערך החינוך המיוחד מכל רחבי הארץ. משרד החינוך, ביקש לצרף את אנשיו לדיונים. לא כחברים פעילים אלא כמשקיפים, וזאת כדי למנוע דרישה לאימוץ אוטומטי של מסקנות הוועדה.

אז קודם כל, יש ממד מסוים של בשורה: הוועדה סיימה את דיוניה. גם כן סוג של התקדמות, בהשוואה לסחבת הוועדות הסטנדרטית. מסקנותיה, ממש כמו קו החשיבה של יהב, לא עוסקות בתקציב. כסף דווקא יש (בעיקר למוסדות ה´מוכר שאינו רשמי´. באשר ל´מוסדות הפטור´ – מרבית תלמודי התורה, שם מסתבר, נדרשת חקיקה. לתשומת לב השר המחוקק, משולם נהרי).

מה שאין, וחסר כל כך, זהו קו מחשבה שיעמיד בראש סדרי העדיפויות את הילד המיוחד. כי מה שקורה בפועל, זהו היפוך יוצרות. במקום שהמוסדות יתוקצבו בהתאם לצרכי הילדים המיוחדים, מותאמים הילדים המיוחדים למסגרות המתוקצבות.

המוסדות, אלו שהרימו את הכפפה, מקבלים תקציב לטיפול בילדים לקויי למידה, פיגור או אוטיזם. אין להם מושג מהו המספר האמיתי של הילדים הזקוקים לעזרה באותה מסגרת. כשמתברר שהצרכים אינם תואמים לתקציב, מתוזזים הילדים המיוחדים, ממוסד למוסד, ממסגרת למסגרת. רק מזה לבד, אפשר להשתגע.

באה הוועדה, ובמסקנותיה, מבקשת להפוך את המסלול. הרשות המקומית, תהיה אחראית על איתור הילדים, בחינת המצוקות, פילוח המסגרות, ורק לאחר מכן, יתועלו התקציבים, בהתאם לצרכים. על פי רמת ההזדקקות של הילד המיוחד, ולא על פי גובה הדציבלים של מנהל המוסד.

או בקיצור: בהתאמה לצרכים, ולא בהתאם לצורחים.

ביבי ולא שליח

לא כל הוועדות שוות. יש גם כאלו שיושבים בוועדות ומתקתקים עניינים, מריצים נושאים וסוגרים דילים, בקצב של המראות מנתב"ג אחרי יממה של שמים סגורים. כזוהי לדוגמה: ועדת השרים לשירותי דת יהודיים.

המהומה במשרד הדתות, לא שוככת. ממודיעין עילית לאלעד, מפתח-תקווה לירושלים. ימים יגידו האם הג´ובים הקורצים הביאו להעלמות עין מהסוג שמוביל לכותרות מאירות עיניים, ובעקבותיהן, לחדרי חקירות חשוכים.

חגיגת המינויים היא סיפור בפני עצמו. קרחון ענק שעוד עשוי להטביע לא מעט גורמים ולהחזיר את ש"ס לימים אפלים. כל זה ראוי לטור בפני עצמו. מעניין פחות אך עדיין מרתק, הוא מה שמתגלה בקצה הקרחון. חוות-דעת משפטית שנחשפת השבוע ואינה נוגעת לפן הפלילי, אלא לתחום המנהלי.

בחוות-הדעת הזאת לא ניתן לזלזל, ולו בשל מקום מוצאה: אחד ממשרדי הפרקליטים הגדולים בישראל: בלטר, גוט, אלוני ושות´. היא מתייחסת לדיוני ועדת השרים לשירותי דת יהודיים (בקדנציה הזאת, זה הפך ל´שירותים ייעודיים´). בניגוד לוועדות אחרות הנוגעות לעניינים עקרוניים, דחופים ומהותיים, הרי שהוועדה חורצת הג´ובים הזאת, מצטיינת במהירות החלטותיה. בפזיזות הכרעותיה.

חוק שירותי הדת היהודיים, הוא הפלטפורמה החוקית לחגיגת הג´ובים. הסמכויות הקבועות בו, מאפשרות לשר הדתות לדלג על ההרים, לקפץ על הגבעות, לעקוף כמעט כל מכשול ומהמורה, ולקבוע הרכב של מועצה דתית על אפם וחמתם של הגורמים המקומיים.

וגם כאן, מבלי להיכנס לפרטים, יש מסלול מהיר: ועדת שרים. רק שבניגוד למסלולים מהירים בנושאים שוליים כמו תכנון ובנייה (מישהו אמר וד"לים?), הוועדה הזאת אכן ממלאת את ייעודה מעל ומעבר. בסעיף 5 לחוק נקבע, כי במידה ויתגלעו חילוקי דעות בין שר הדתות, הרשות המקומית והרבנות המקומית, יובא הדבר להכרעת ועדת השרים. המילה האחרונה, שמורה למיניסטרים.

החוק אינו מותיר דבר ליד הדמיון המזרחי וקובע מפורשות מי יהיו חברי ההרכב: "ראש הממשלה והוא יהיה היושב ראש, שר הדתות ושר הפנים".

האם בכל המקרים הלא-מעטים שבהם פעל המשרד, מעל לראשן של הרבנויות והרשויות, ישבו שלושת האישים הכבודים בהרכב? ברור שלא. לראש הממשלה יש די והותר עניינים כבדי משקל לטפל בהם: הגרעין האיראני הוא אחד מהם, הגרעין המשפחתי הוא המאיים שבהם.

הדבר האחרון שחסר לראש-הממשלה זה לשבת בוועדה שכל תכליתה, ג´ובים, ג´ובים ועוד פעם ג´ובים. אז איך בכל זאת נפלו ההכרעות? במשרד הדתות הסתמכו על פסקה בחוק שסוללת כביש עוקף. על פי לשון המחוקק, בוועדה יישבו: "שר הדתות ושר הפנים או נציגיהם".

השרים ניצלו את הפרצה עד תום. ראש הממשלה שלח פקיד: שרון דרטבה, שר הפנים שלח נציג: דוד שטרית. ומובן שמקומו של שר הדתות לא נפקד: ניסים אלקסלסי הופיע בשמו, ומאז השיגור הראשוני התנתק מבסיס האם, והצמיח כנפיים משל עצמו.

על הניסים

לכאורה, התנהלות מתוקנת. בהתאם לחוק היבש שכמו נתפר מלכתחילה למידותיהם הגרומות של השרים היראים, כשהמינויים הופלו על כתפיהם הרחבות של העוזרים המסורים. מחר-מחרתיים, כשהמבול יבוא, יוכלו השלושה יחד וכל אחד לחוד, לומר: לא ידעתי ו/או לא ראיתי ו/או לא שמעתי.

וכאן בדיוק, מזהה חוות-הדעת את הכשל. לשון החוק אומנם מאפשרת לשר הדתות ולשר הפנים לשלוח את נציגיהם, בקובעה: "שר הדתות ושר הפנים או נציגיהם".

לא כן הדברים לגבי ראש הממשלה. כלפיו נקבע מפורשות כי: "ראש הממשלה, הוא יהיה היושב ראש". ואף מילה על החלפה בנציג מטעם והסתתרות מאחורי עוזר. ראש הממשלה, הוא ולא אחר, הוא ולא שליח. חזיז ורה"מ.

וכפי שנכתב בחוות-הדעת: "לשונו הברורה של החוק קובעת כי בראש הוועדה יישב ראש הממשלה, ואילו השרים רשאים לשלוח את נציגיהם. רוצה לומר, אין ראש הממשלה רשאי לשלוח את נציגו לוועדה, כי אם חייב הוא להופיע בה בעצמו".

ההיגיון שבבסיס החוק, יותר ממובן. כשמדובר במינויים שעשויים ליפול בתחום האפור של מינויים פוליטיים, ועל אחת כמה וכמה, כשהם נעשים על אפם וחמתם של הגורמים המקומיים, אי אפשר להסתפק בדרג פקידותי שבכירותו עמומה. "ועדת ערר שכולה מורכבת מפקידים והם אלו שאמורים להכריע במחלוקות בלא נוכחותו של ראש הממשלה כנדרש על-פי חוק, תהפוך את הוועדה למשוללת סמכות והחלטותיה תהיינה בטלות", כותב עו"ד יוחנן וינר, שותף בכיר במשרד בלטר, גוט, אלוני.

חוות-הדעת הזאת, עם אוגדן שלם של הערות נלוות, חמורות לא פחות, נשלחה ישירות לראש הממשלה, שר הפנים, שר הדתות ושר האוצר. עמדה משפטית נגדית טרם נשלחה-נשלפה. פרשנות משפטית, היא פלסטלינה שמעוצבת בידי היועץ-מטעם על פי דרישה. היועצים המשפטיים במשרדים הרלוונטיים ימהרו, מן הסתם, לשלוף בקרוב חוות-דעת סותרת. מה שלא ימנע מכמה מהם, להחזיק אצבעות ושפורפרות, דווקא לחוות-הדעת הנגדית, הלעומתית.

ועם מסכת עלילות מפותלת שכזאת, אין פלא שבמשרד הדתות נמצא מי ששקל לאמץ גם ביום העצמאות את תפילת ´על הניסים´.

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת ´קו עיתונות´