במוח ולא בכוח ● יעקב ריבלין

ריבלין (ישראל ברדוגו)

בשעות המוקדמות יחסית של יום חמישי לפני שבועיים, בעודו עובר על עיתוני הבוקר וכועס על מי שצריך לכעוס, קיבל ח"כ גפני שיחת פלאפון מהכתב הבכיר של המוסף הכלכלי 'דה מרקר'. גפני רגיל בשיחות עם עיתונאים בשעות אלו ואחרות ובדרך כלל אף שש אליהן בחדווה, אך הפעם הוא סיים אותה עם טעם של קפה בלי סוכר בפה.

היה זה צבי זרחיה, עיתונאי ותיק ומוערך, שביקש לדעת האם הידיעה אותה שזפו עיניו בעיתון 'בקהילה' באותו בוקר היא נכונה. בידיעה נאמר כי בשיחות חשאיות בין גפני וצמרת האוצר סוכם על נסיגה מהקיצוץ הדרסטי בישיבות כאילו לא היה ולא נברא. עוד נאמר בידיעה כי הדיונים כעת מתמקדים רק בחיפוש הסולם באמצעותו ירד שר האוצר יובל שטייניץ מהעץ לבל יצטייר שוב כיונתן הקטן בשיר הידוע.

את גפני קשה מאוד, כידוע וכמפורסם, להתקיל בשאלות מביכות. אם יש באפשרותו לומר את האמת הוא אומר. ואם השעה והמקום צריכים לכך יש לפוליטיקאים ותיקים היתר מאה רבנים לשנות קמעא. אפס כי במקרה דנן שתי האפשרויות היו ממולכדות. אם יודה באמת ויאשר את הידיעה, בתוך שעתיים היא תרוץ בכל האתרים ולמחרת בכל העיתונים ושר האוצר לא ידע היכן לקבור את עצמו. אם יכחיש הוא עלול ללקות פעמיים. האחת ממי שידיעתו הוכחשה. השנייה מהכתב השואל עצמו שבתוך שבוע שבועיים ישב בעצמו בוועדת הכספים ויראה שם כיצד הקיצוץ בישיבות נטמן בחלקת העיזים המתות של משרד האוצר.

אז מה עושים? מתגמגמים. יש מגעים. הנושא בדיונים. אין עדיין שום החלטה. אני לא יודע מה המקור לידיעה. הכול עוד פתוח. ובוא נראה מה יקרה בשבוע הבא.

לא ברור אם הכתב האמין לדברים אבל בעיתון רציני כמו 'דה מרקר' לא עושים סתם כך פולו אפ לידיעות של אחרים (הלוואי במחוזותינו. בשבוע שעבר לקחו ברחוב המגיד ממזריטש ידיעה שפורסמה בעיתון זה אודות עורך דין בשם ארד שמנהל מלחמות רישוי נגד מבנים חרדיים כשהוא עצמו מצפצף על החוק בנושא זה. השבוע הופתענו לראות שברחוב יהודה המכבי לקחו ידיעה שפורסמה כאן, בחודש תמוז תשס"ט, על הבנייה העתידית החרדית בעיר נצרת, ונכסו אותה לעצמם. יתגוששו נא המתחרים. אבל לא על חשבוננו) בפרט שאין לכך אישור מוסמך מנשואי הידיעה עצמה. בבירור נוסף שערך מול האוצר התקבלה תשובה דומה. למחרת בבוקר פתח גפני את העיתון הנ"ל ונשם לרווחה. אף מילה בנושא זה לא פורסמה.

בשבוע וחצי שמאז האינצידנט האמור ועד לכינוס ועדת הכספים ביום שלישי השבוע, כסס גפני את ציפורניו והתפלל שהשקט יישמר. התפילות כנראה התקבלו כי מאז שרר שקט מוחלט בגזרה הרגישה. העיתונות הכלכלית הייתה עסוקה בהסדרי החוב של אפריקה ישראל ועמודי החדשות הוקדשו לפענוחי מקרי רצח שונים ומשונים. גפני מצדו שמר על דממת אלחוט גם ביום שני השבוע. כאשר ישב במזנון במסיבת עיתונאים מאולתרת והתחמק בפה מלא שניצל ותפו"א מהשאלות בנושא זה.

גזירת השתיקה העצמית של גפני נמשכת מספר חודשים. מאז שהתקבלה החלטת הממשלה על הקיצוץ המטורף בתקציב הישיבות הוא נשך שפתיים וניהל את המערכה באפלוליות מפתיעה. רק מי שמכיר את גפני, האיש עם הפתיל הקצר והלשון החדה, מסוגל להבין לאיזה מאמץ נפשי הוא נדרש לשם כך.

מאז שנת תשמ"ט גפני הוא הופך השולחנות הטוב ביותר בכנסת ועל נושאים פחותים בחשיבותם בהרבה מתקציב הישיבות. גפני מסוגל (עד היום) להיכנס לחדר הישיבות של ועדת הכלכלה, למשל, ולשתק שם את הדיון בצעקות רמות על ייקור התעריפים בתחבורה הציבורית בין בני ברק ואופקים. לפגוש אותו מיד לאחר מכן, כשהעיניים שלו עוד בורקות, זה לצפות בהתגלמות העונג האנושי במיטבו. לך תאמין שלוחם הבריקדות הזה יהפוך לפתע לסוכן מוסד המנהל במחשכים את מהלכיו.

במבט לאחור ובמבחן התוצאה אין ספק שגפני צדק (ואנחנו, המתפרנסים מחשיפות על שיחות חשאיות, טעינו). הוא קרא נכון יותר את המפה והבין שכללי המשחק שכפו הפעם ראשי אגף התקציבים מחייבים צורת התנהלות אחרת. כשנאבקים נגד האוצר על קיצוצים בקצבאות הילדים בעברו השני של המתרס נמצאים השטרסלרים ודומיהם מהעיתון לאנשים חושבים הרואים בריבוי החרדי אסון שיש למונעו.

לעומת זאת, למסעודה משדרות או לד"ר פלטי בן ליש מקריית חיים זה ממש לא אכפת. במצבים מסוימים הם גם מסוגלים להבין שבמצב הדמוגרפי העגום של ישראל ילדים לא נמדדים רק בתל"ג לנפש (חלוקה סטטיסטית של הסחורות והמשאבים במדינה למספר הנפשות המתגוררות בה. בהתאם לכך, כשסוס נולד התל"ג עולה. כשילד נולד - הוא יורד) אלא הם צורך קיומי אמיתי. על המאבק של החרדים בנושא זה הם מביטים לרוב כצופים מן הצד.

אבל כשהמנוולים של האוצר מעמידים את תקציב הישיבות מול תקציב הביטחון הסיפור שונה לחלוטין. לך תסביר למסעודה ובן ליש שהכסף שקוצץ מהישיבות לא הולך לרכישת מערכות הגנה מתקדמות נגד טילים או מטוסים ארוכי טווח מכאן ועד הכור בבושהאד, אלא לצרכים שונים לחלוטין. הכלכלנים יודעים שתקציב המדינה תוכנן מראש על בסיס קיצוצים שאין להם כל קשר ישיר לביטחון אבל אלף מסבירנים לא יצליחו לתקוע זאת לראש התמים של מרבית האזרחים.

ההחלטה של גפני לנהל מערכה שקטה ולא לתת לנושא לעלות לכותרות היא ההישג האמיתי שלו בפרשה. עצם בלימת הקיצוץ היא חכמה קטנה מאוד מעמדה של יו"ר ועדת הכספים. כל פטפטן מאיצקוביץ שיקבל את התפקיד לחצי שנה יעשה זאת בקלי קלות. זה כרוך רק בהודעה למשרד האוצר שאין בכוונתו של היו"ר להעלות את הנושא להצבעה וחסל. לעצור את הקיצוץ בלי להיגרר לעמדת הפתיחה המרושעת של האוצר זה כבר מצריך תחכום וידע של עשרים שנה.

החברים נעלמו

עד לרגע בו הניף את גביע הניצחון, אכל גפני לא מעט קש וגבבא. חוץ משינוי האופי שנאלץ לגזור על עצמו כאמור לעיל, הוא התפוצץ מזעם פנימי כבוש על התנהלותם של עמיתיו החרדים שהותירו אותו בודד במערכה. גם לכך אחראית במידה רבה ההחלטה להשאיר את המאבק בפרופיל תקשורתי נמוך.

אם גפני היה יוצא למלחמה תקשורתית יזומה אין ספק שעמיתיו לא היו מניחים לו להשתזף לבד באור הזרקורים של התקשורת החרדית. כמו שכל קוראי מדור זה יודעים, אין מצב שח"כ מאנ"ש נפגש בקול תרועה רמה עם ראש הממשלה ושר האוצר בנושא חרדי כלשהו וחצי שעה לאחר מכן לא מבקשים גם עמיתיו פגישה דומה. למחרת זועקות הכותרות בעיתונים המפלגתיים אודות תרומתו הגדולה של נציג התנועה למלחמה הקדושה. ואם יש שבב של הישג בפגישה – על אחת כמה וכמה.

אבל כשהעסק מתנהל בשקט ואין כותרות מצלצלות העדיפו השרים והח"כים הבכירים להשאיר את הקטטות שמאחורי הקלעים ליו"ר ועדת הכספים. אף אחד לא רץ לשר האוצר וגם לא שיגר איומים קואליציוניים לעברו של ראש הממשלה. מי שלקח לעצמו את תפקיד יו"ר ועדת הכספים צריך לדעת שזו גם הנדוניה – אמר לנו בשעתו אחד מעמיתיו הבכירים. אחד שעורו כבר השחים מהשתזפות לאור הזרקורים בנושאים הרבה פחות חשובים.

גפני רתח אך המשיך לשתוק. את מררתו על עמיתיו, ובמיוחד ראשי התנועה, הוא שפך בשיחות סגורות עם חברים ועיתונאים. היום, לאחר שהמאבק כבר הוכתר בהצלחה ניתן לשחרר החוצה כמה מהטיעונים המרכזיים. יש סגן שר אוצר חרדי שיושב מטר וחצי מלשכת השר, כך גפני. איך הוא לא ידע מראש על הקיצוץ המתוכנן ממש מתחת לאפו?

גם יתר בכירי ש"ס לא יצאו נקיים מלהט כעסו. "שלושה שרים חרדים יושבים בממשלה ונותנים לקיצוץ כזה לעבור בשקט. למה הם לא הודיעו לראש הממשלה שאם הקיצוץ עובר אין לו מה לדבר אתם יותר. אלא מה? הם סומכים עליי? באמת יפה מצדם. רק שישבו עכשיו בשקט ושלא יגידו מילה".

סיירת מטכ"ל

המפתיע הוא שגפני לא נרגע גם לאחר הפגישה המרתקת שהייתה לו יומיים קודם לכן בלשכת הרמטכ"ל בקריה. הייתה זו הפעם הראשונה שח"כ חרדי נועד לשיחה עם בכיר בדרגת אלוף ומעלה בנושאים צבאיים ביטחוניים שדחיית הגיוס של בני הישיבות לא עומדת במרכזה.

את הפגישה יזמו ראשי האוצר (ולא כפי שפורסם) שביקשו לשכנע את גפני שהקיצוץ המתוכנן נועד באמת לצרכים ביטחוניים בוערים. שיחה בנושא זה אפשר לקיים גם עם שר הביטחון, אבל באוצר העריכו שגפני ייתן משקל רב יותר לדבריו של איש צבא במדים מאשר לאישיות פוליטית אזרחית. מותר להניח שהם גם העריכו כי ביקור בלשכת הרמטכ"ל בקריה ילטף לגפני את האגו הרבה יותר מעוד פגישה עם שר בלשכה. מהסוג האחרון יש לגפני כמה מאות ברזומה.

גפני הגיע לקריה והתקבל שם כמו הרמטכ"ל הבלגי שהיה שם בשבוע שעבר, אך בלי חצוצרות וחיילים מצדיעים. מעבר לכך הוא התקבל לפי כל כללי הפרוטוקול. השיחה תוכננה במקור לארבעים דקות אך היא התמשכה למעלה משעה וחצי, למגינת לבו של אלוף פיקוד העורף שחיכה חמישים דקות בחדר ההמתנה כחייל מהשורה. כשגפני יצא מהפגישה התעגלו עיניו בהפתעה.

על מה שוחחו השניים? גפני לא משחרר פרטים וגם לא הרמטכ"ל. לאור הרקורד הצבאי של השניים ניתן רק לשער מה יכול היה לעניין אותם הדדית זמן כה ממושך. גפני פיקד בעבר על כמה מערכות שריון מפוארות בגזרת יהדות התורה וידוע כמי שפיתח עד לאמנות את תורת האיגוף תוך כדי תנועה. אשכנזי מצדו נמצא ראשו ורובו בהתמודדות עם האיום האיראני. גם בנושא זה יש לגפני מידע שספק אם היה בידי הרמטכ"ל לפני הפגישה. בשבוע שעבר נערך בוועדת הכספים דיון מקיף על דרישת האוצר להעלות את מס הקנייה על הפיסטוקים המיובאים מטורקיה. וזאת, לאחר שהתברר שמקורם הוא בעצם באיראן. המס הועלה ובקרוב ייאלצו עורכי השלום זכר והקידושים להסתפק בתחליפים.

החלפת הרשמים והחוויות נמשכה כאמור שעה ארוכה. אבל התוצאה מבחינת האוצר בהחלט לא הייתה משביעת רצון. גפני אולי השתכנע שהכסף נחוץ למערכת הביטחון מול האיומים מכל הגזרות, אבל לא בא לו לתרום לשם כך קרוב שליש מתקציב הישיבות. מסר ברוח זאת הועבר לשר האוצר יובל שטייניץ שהבין שהוא יכול לסמן עוד איקס ליד מערכה אבודה. בדיוק כמו בפרשת המע"מ על הפירות והירקות.

לאחר הנפת הדגל הלבן מה שנותר לגפני זה רק להכין את מסיבת הניצחון הגדולה. למרבה הפלא הוא לא עשה זאת. עוזריו לא זימנו את קהל עדת כתבי הכנסת לישיבה בה התקבל הקיצוץ בתקציב המדינה עם הפחתה זוטרה של מיליון ושלוש מאות אלף שקל בלבד מהישיבות (לעומת שלוש מאות וארבעה עשר מיליון כפי שהחליטה הממשלה). וטוב שלא הזמינו. כי מי שבכל זאת טרח והגיע לישיבה לא מצא בה שמץ של חגיגיות ראויה אלא רק יו"ר זועם וזועף שיורה בכינון ישיר לכל הכיוונים.

את כל הכעס והמתח בו היה שרוי מאז החלטת הממשלה הוא פרק במהלך הישיבה. את האש ספג בעיקר סגן שר האוצר הרב יצחק כהן שמתוקף תפקידו השתתף בישיבה. גפני ירה בו בכינון ישיר והאשים אותו ואת האוצר בכל מה שקרה. גם עמיתיו של כהן לצמרת ש"ס לא יצאו נקיים.

הזעם היה כה רב עד שבשלב מסוים הבין הוותיק שבחברי הוועדה, ח"כ חיים אורון (גו'מס), שהיו"ר הנכבד זקוק עד מאוד לשחרור לחצים. תמשיך גפני, כך אורון, תמשיך כך, עד שתשחרר את כל מה שהצטבר אצלך בחודשים האחרונים. לדברים הייתה השפעה מרגיעה ומכאן ועד להצבעה התנהלה הישיבה בדרך מכובדת וראויה.

ג'ומס וגפני הם ידידים ותיקים בוועדת הכספים. הראשון גם מבין היטב את המשמעות של קיצוץ בישיבות מבחינתו של האחרון. מה שהוא, כנראה, לא ידע זה שחוץ מהדאגה הכנה לעולם התורה רבץ על כתפיו של גפני פיל במשקל שש טונות לפחות. כל כך הרבה אנשים, כולל בסביבתו המאוחדת, חיכו שהוא ייכשל כדי שיוכלו לומר: אתם רואים, זה שמה שקורה כשמחליפים אנשים בעלי ניסיון בתפקיד באחרים רק בגלל תרגילים פוליטיים נואלים.

לכמה מחבריו גם לא היה אכפת שהפרשה תידרדר לכדי משבר ופרישה מהקואליציה. גפני, שבקושי הספיק לחמם את הכיסא ולהוכיח את עצמו, לא רצה בקיצוץ, אך גם לא במשבר קואליציוני. העובדה שהשיג את שתי המטרות היא ללא ספק ההישג הגדול ביותר שלו מאז שגויס מהכולל באופקים להקמת דגל התורה. גפני כסגפן מושבע לא נוהג לצאת לחופשות של ממש אפילו בפגרה. הפעם יורשה לנו להמליץ לו לחגוג את ההישג בשבועיים לפחות של מנוחה מלאה. זה מגיע לו. זה חשוב גם לנו.

המאמר פורסם בעיתון בקהילה