נאום שמום ● בנימין ליפקין

בנימין ליפקין. (מאיר דהן)

ספק בציניות ספק ברצינות, תוך כדי גמיעה ובליסה של הכיבוד הצנוע בבר המקדים, בקומת הקרקע המובילה לאודיטוריום, פלט מישהו מהבאים בשערי הבניין לחקר המוח שבמרכז בגין סאדאת כי הפעם האחרונה שבה האכסניה הנוכחית הייתה כה שגורה בפי התקשורת הייתה בימים שלאחר רצח רבין.

כשהתבררה זהות הרוצח והתברר כי הוא סטודנט באוניברסיטת בר אילן, היה פרק זמן לא מבוטל שבו נאלצה האוניברסיטה, שהצליחה במרוצת השנים בדי עמל לתפוס מקום של כבוד באקדמיה הישראלית, להיאבק מחדש על הלגיטימיות שלה. בערבו של יום ראשון השבוע דומה שהושלם סופית תהליך הרהביליטציה. לא עוד נאום ראש הממשלה. אמור מעתה, נאום בר אילן.

רץ לספר לחבר´ה

בבוקרו של יום, שעה קלה לפני שתיפתח ישיבת הממשלה, בעוד שר הביטחון אהוד ברק מכנס את שרי העבודה, מעניק גיבוי לראש הממשלה ומבהיר כי למיטב ידיעתו יישא "נאום עמום וזהיר", התרברב בנימין נתניהו עצמו בפני שריו, שרי הליכוד, בציינו בצדק כי עד לרגע זה שורה מהנאום המתוכנן לא דלפה לתקשורת.

את ההישג הזה יכולים היה נתניהו עצמו ואנשיו לשמר עד לרגע שבו נפתחה הדלת שמימין הבמה והוא נראה צועד בנמרצות לעבר הפודיום במרכז הבמה. כזה בדיוק, אגב, היה הישגו של ברק אובמה, שכל נאום בר אילן לא נולד אלא כתגובה לו. עד לשנייה שבה התייצב מול האלפים באוניברסיטת קהיר, איש לא ידע לצטט ולו שורה אחת מנאומו. פרשנים מהעולם כולו עסקו רק בספקולציות, בניחושים ובהערכות.

נכון לשעה 19:40, איש מקרב שלוש מאות הישובים בחללו של האודיטוריום בבר אילן לא ידע ולו מילה אחת מהנאום הצפוי. לא ברור מה גרם לראש הממשלה או למי מאנשיו לשגר, דווקא ברגע הזה, את ראש אגף ההסברה החדש, ניר חפץ, לסוג של תדרוך בהול, לעיתונאים שתפסו את שלוש השורות העליונות באודיטוריום. גם אם הנהלים המקובלים מחייבים קיומו של תדרוך מינימלי, אף הוא יכול היה להישאר עמום ולהותיר את הנאום עצמו, על כותרתו הראשית, מפתיע ומהדהד.

אבל ניר חפץ, עד לאחרונה עורך בכיר ב´עיתון של המדינה´, לא הסתפק במילות הקסם, "אני בטוח שגם אתם תודו לי בסוף הערב הזה שהנאום יהיה מפתיע", אלא ´מכר´ את המתאבן הלוהט ביותר של המנה העיקרית בטרם הוגשה פנכת הסלטים. "ראש הממשלה יציע לפלסטינים מדינה פלסטינית מפורזת", הזדרזו כל הכתבים ברשתות התקשורת האלקטרוניות לדווח דקות בטרם החל הנאום. אפקט ההפתעה, כמו גם האריזה שבה כרך ראש הממשלה את בשורתו, נמוג.

נתניהו הפקות

לרגע נדמה היה כי עצמנו עיניים וחזרנו שלוש עשרה שנים לאחור לביבי של 96. עיתוי מתוזמר, עשר דקות לאחר פתיחת מהדורות החדשות (אובמה, אגב, נאם בשעת בוקר בשעון מקומי ובשעה שמדינתו שלו הייתה שקועה בתרדמת לילה). איפור כבד ששיווה לו מראה צעיר בעשור לפחות. ועשרות דפים של תוכן הנאום באותיות ענק.

אם נאום הרצלייה של שרון הזכור לרע (לידת ההינתקות) נישא כשלאפו של הדובר הישיש משקפי קריאה, שהוא מסיר מעת לעת, נתניהו, שבעבר חיבב בעצמו ארשת זהה, העדיף את המראה הצעיר והבוטח (מישהו אמר אובמה?).

אבל בכך תם הדמיון בין ההפקה האמריקנית בקהיר לבין ההפקה הישראלית מבית מדרשם של גיל שפר (שזינק כמטאור מלשכת ראש עיריית ירושלים היישר לעמדת המנצח דה-יורה ודה-פקטו על מערך התקשורת בלשכת רה"מ) ואלי יזרלביץ (שחברת ´במה כהלכה´ בראשותו קיבלה שדרוג ממלכתי בהפיקה את האירוע).

בבית הלבן של 2009 הוצב לנגד עיניו של נשיא ארה"ב באוניברסיטת קהיר טלפרומפטר חדיש ומקורי שמאפשר לו, אף אם אינו באולפן אלא מול קהל אלפים, להקריא ממנו את כל הנאום, בעוד הצופים משוכנעים כי לפניהם מנהיג נחוש וכריזמטי היורה את נאומו הסדור ברהיטות ספונטנית. נתניהו, העיר מי שהעיר בצדק, נצפה היה לבאי האירוע כמו להמוני צופיו (שיא של כל הזמנים: 44 אחוז) בתקשורת החזותית כתלמיד שקדן המקפיד לשלב בין הצצה בדף הנאום שהוכן לו לבין מבטים תכופים כלפי הקהל.

הטיוטה של גרוסמן

לאיזה מילים בנאום אחראי בדיוק הסופר דוד גרוסמן? תהה באוזניי עמיתי המוכשר אבי בלום בשנייה שבה מחיאות הכפיים גדשו את האולם עם תום 25 דקות של נאום.

בימים שקדמו לנאום, ידעה התקשורת לספר כי עם האישים שבהם נועץ ראש הממשלה נמנה גם הסופר הניצב בחזית עולם הרוח של השמאל. היה גם מי שטען כי שלוש טיוטות לנאום הוכנו לבקשת ראש הממשלה על ידי שלושה אישים. מהימין (אורי אליצור), מהשמאל (דוד גרוסמן) ומהמרכז (ניר חפץ).

להערכתי, השבתי לעמיתי, גרוסמן אחראי למילות הפתיחה הליריות על הכמיהה לשלום. ואולי, הוספתי, אולי גם הוא המקור לפרפרזה בין ´פסוקו´ של הרצל בוועידת באזל על הקמת בית לאומי לעם היהודי, "הדבר הזה הוא כל כך גדול, שאנחנו חייבים לדבר עליו רק במילים הפשוטות ביותר", לבין היומרה לומר את כל האמת ביחס לפלסטינים שחיים בתוכנו.

כך או כך, ברור לחלוטין כי נדרשה פינצטה מיוחדת לחפש בנאום תוכן יוני. לפי החשבון שלי, על 1,515 מילים מתוך 2,029 בנאום כולו, היה חותם יצחק שמיר במו ידיו.

תקדים האמנה

במסורת היהודית של הדורות האחרונים יש כמה שמות שעליהם מספרים כי כשנשאלו כיצד יודעים הם לפסוק על אתר על כל שאלה ערכית שמוגשת לפתחם, השיבו הללו, איש איש בשפתו: אני מברר מה ´המשכילים´ (או דמויות נגטיביות אחרות, בהתאם לתקופה) אומרים ואז אני פוסק את ההפך הגמור.

לעתים, כשחוות הדעת אינה מגובשת דיה ואתה עצמך תוהה האם מה שאירע באוניברסיטת בר אילן בערבו של יום ראשון לטובתנו או לרעתנו, כדאי להטות אוזן לקולות השמאל ואולי אף להרחיק אל העולם הערבי עצמו.

לי אישית התאפשר הדבר בשניות הראשונות לאחר תום הנאום כשמאחורי מקום מושבי נשמעה טינתו של כתב אחת הרשתות הערביות שאמר בקול גדול: "חארטה בארטה".

שלום ירושלמי (´מעריב´) שהתרומם אף הוא ממקום מושבו, טרח להסביר בטרמינולוגיה חרדית לאדם כמוני את ההתמרמרות הפלסטינית שאכן פרצה במלוא עוזה. "מה ביבי אמר כאן? הוא אמר להם, תתגיירו, תעברו גיור לחומרה, תקפידו על קלה כבחמורה ואז ניתן לכם מדינה מפורזת, בלי נשק, בלי שליטה אווירית ובלי שליטה ביטחונית".

נתניהו אכן כרך את הוויתור הגדול שלו בהשמיעו לראשונה את צמד המילים מדינה פלסטינית בשורה של התניות. החל מהכרה רשמית ופומבית בישראל כמדינה היהודית (שיממה לאחר מכן, בלי בושה ובשאט נפש, הכריז עליה הנשיא המצרי, מובארק, "לא יקום ולא יהיה", משל היה מדובר במאחז בלתי חוקי ששוב צץ לו משום מקום), עבור להכרה מלאה בכך שסוגיית הפליטים תיפתר מחוץ לגבולות ישראל וכלה בסילוק החמאס מעזה והשתלטות עליה מחדש, לרבות ההכרה בכך שלעולם לא יחזיקו הפלסטינים נשק מכל סוג שהוא.

ולמרות זאת, למרות הצדק הגדול בדבריה הנכוחים של גאולה כהן ביום המחרת כי את היהב ניתן להשליך רק על הפלסטינים שכמו תמיד יקדיחו במו ידיהם את התבשיל שמונח לפתחם ויישארו בסרבנותם, אל תזלזלו בסיפוק של אובמה, הנשיא האמריקני הפרו אסלמי, מעיקרו של הנאום.

זו העת להזכיר נשכחות. ערב לידתו האומללה של הסכם אוסלו וצאתו אל הפועל, התריע הימין כנגד מעשה האיוולת של חתימת חוזה שלום עם גוף שאחד מסעיפי האמנה המרכזיים שלו קורא להשמדת ישראל. התעמולה בעניין עשתה את שלה וגם עיניהם קצרות הרואי של פרס ורבין הוכו בסנוורים.

גם שמאלנים סהרוריים שדיברו בשצף ובקצב על "לתת צ´אנס" ועל "מה האלטרנטיבה שלכם" ועוד מנטרות, קלטו כי גרוטסקי עד כדי טירוף יהיה לצאת מעזה ויריחו תחילה בלי שאש"ף – הארגון לשחרור פלסטין, שישראל של אז נדרשה להפעיל לובי בקונגרס ובסנאט כדי לאפשר לעומד בראשו, רב המרצחים יאסר ערפאת, להיכנס לבית הלבן – יכריז על ביטול הסעיף הבעייתי.

אחרי המתנה מורטת עצבים, ביום מן הימים, בתהליך שלא היה מבייש את יצירותיהם הקומיות של מיטב המחזאים, התכנסה לה חבורה חלקית ולא מייצגת של אש"ף, בעזה או ברמאללה, להצגה שכמותה לא נראתה מאז ומעולם שכותרתה ביטול הסעיף.

אם זה לא היה שלנו, כמאמר הקלישאה, זה היה מצחיק עד דמעות. באוזניי מהדהדות עד היום מילותיו של מסבירן המזרח התיכון החדש הבלתי נלאה, שמעון פרס, מעל כל במה באותם ימים, בהטעמה גרונית ובצֵירֶה המוכר: "אינני מבין את הבעיה של הימין. אמרו יש סעיף להשמדת ישראל. הנה, אין סעיף".

לא אתפלא אפוא אם ביום מן הימים, בעתיד הקרוב או הרחוק, נהיה עדים למחזה דומה במוקטעה ברמאללה. אבו מאזן או בובה קשישה יותר ממנו תתייצב מול המצלמות והמיקרופונים, בניסוח עמום של משהו בסגנון: "איננו יכולים להתעלם, יש כאן מציאות שנוצרה, אנחנו ממש לא אוהבים אותה ולא כך רצינו, אבל קמה כאן מדינת ישראל, זו עובדה, זו המדינה שלהם, של היהודים. עכשיו, מה בסך הכול אנו מבקשים? תנו גם לנו מדינה".

הלחץ שיפעיל המכבש האפרו-אמריקני מהבית הלבן יעלה באחת מדרגה. מכל עבר (גם בישראל, כמה צפוי) יישמעו קולות צדקניים שימחו נגד הסרבנות של נתניהו להכיר בצעד הדרמטי שנעשה בעצם ההכרזה הפלסטינית. ביקשת הכרה בישראל כמדינת היהודים, קיבלת.

היום אמנם לא עומד בראש הממשלה מי שמבקש בכל כוחו להיפטר משטחי יהודה ושומרון ורק מחפש את הצידוק לכך, אבל אם ההתניה המרכזית לוויתור כל כך משמעותי אינה תלויה אלא בסמנטיקה, צודק הימין המוחה בתוקף. ויש עוד סיבה לדאגה לנוכח המחאה הפושרת למדי שנשמעה השבוע מכיסי ההתנגדות הצפויים משורות הליכוד.

בהנחה פסימית זו, גם הנסיבות הקואליציוניות אינן מבשרות טובות שכן בפני נתניהו ניצבת כל העת האפשרות להקים קואליציה חדשה שקדימה בראשות לבני חברה מרכזית בה (השבוע כבר נשמעו מפיה זמירות חדשות שאולי מעידות על התקרבות מדאיגה) ולזכות באהדתו הריקה מתוכן והמזויפת מתוכה של העולם, במחיר מדינה שאיש בעולם אינו מאמין כי תהיה מפורזת לעד.

נורמליים או קפואים

יש עוד סיבה לביקורת ולחוסר השקט. הפער הגדול בין מילותיו היפות של נתניהו לבין מעשיו, בכל הקשור לבנייה ביישובי יהודה ושומרון.

"אין לנו כוונה", הטעים נתניהו בנאומו, "לבנות יישובים חדשים או להפקיע קרקע להרחבת יישובים קיימים, אבל יש צורך לאפשר לתושבים לחיות חיים נורמליים, לתת לאימהות ולאבות לגדל את ילדיהם כמו בכל משפחה בעולם. המתיישבים", הוסיף בפתוס, "אינם אויבי העם והם אינם אויבי השלום. הם אחינו ואחיותינו, ציבור חלוצי, ציוני וערכי".

המילים הללו נקטעו על ידי הנוכחים באולם בפרץ של מחיאות כפיים סוערות אולם העובדה שעד לרגע זה, משפחה בביתר עילית (בגוש עציון, עליו הכריז באותו יום ג´ימי קרטר, הנשיא האמריקני לשעבר והקונסיליירי של הסכם קמפ דייוויד שהביא לעולם את האוטונומיה הפלסטינית, כי יישאר לעד בשטח ישראל) אינה רשאית לסגור מרפסת, שום מילים יפות על חיים נורמליים לא יוכלו לטאטא את ההקפאה הנשמרת הלכה למעשה בכל רמות השטח.

איש אינו מצפה מנתניהו להיות תואם שמיר ושרון בגלגולו הקודם של האחרון כשר השיכון, שהיו מהדרים לקבל את פניו של מזכיר המדינה העוין, ג´יימס בייקר, בכל פעם שנחת כאן, בהנחת אבן פינה ליישוב חדש ברחבי יש"ע. אולם הקפאה מוחלטת, נוסח ממשלות אולמרט, שרון ורבין, אינה אלא כניעה טוטלית שאינה עולה בקנה אחד עם ההכרזות הרמות, אף בנאום המתוקשר עצמו.

למה באת

למה באת, נשאל היו"ר הצבעוני של סיעת יהדות התורה, ח"כ הרב מנחם אליעזר מוזס, שעה שהחל לרדת במורד המדרגות לעבר המקום השמור לו.

"כל ראשי הסיעות הוזמנו", היתמם.

לטעמי, האמת פשוטה יותר. זה גם היה הנימוק שלי לשרך את רגליי לעברו האחורי ביותר של מתחם האוניברסיטה הגוש-דנית, לא לפני שחציתי את עשרות המבנים של מגמות היהדות ומורשת ישראל. לטוב ולרע הערב הזה היה היסטורי ואם יש לך את ההזדמנות להיות עד לו באופן בלתי אמצעי, למה לא.

הזדמנות דומה הייתה לי במעמד הסגור של הבאת ארונותיהם של בני אברהם, עדי אביטן ועומר סוועאד שנחטפו ונרצחו בידי החיזבאללה והובאו ארצה יחד עם אלחנן טננבאום, במסגרת עסקת חילופי שבויים.

בחירתי החופשית אז להפקיר את גופי שלוש שעות בטרם פתיחת המעמד לטובת הבדיקה המעיקה של היחידה לאבטחת אישים, התגלתה בדיעבד כנכונה ביותר, לנוכח חוויה חד פעמית ובלתי חוזרת שהזדמנה לי בהאנגר שבפאתי המתחם הצבאי בנתב"ג שבו התקיים האירוע. אבל את זאת טרם הגיעה השעה לפרסם.

מאמרו של בנימין ליפקין, עורך ´בקהילה´, מתפרסם השבוע בעיתון