אתמול נפלה ההחלטה, לשחרר 104 אסירים פלסטיניים לקראת חידוש משא ומתן "ללא תנאים". מדובר בהחלטה קשה מעין כמוהה, ואין אחד שהיה מוכן להתחלף אתמול עם ראש הממשלה בישיבת הממשלה. להחלטה לשחרר מרצחים עם דם על הידיים ניתן לקרוא בכמה שמות, אך אף אחד מהם אינו - "מחוות רצון טוב". הצעד דומה יותר לנסיגה מוסרית וטעות טקטית כאחד, ויחד עם זאת אינני ממהר להתרגש, וזאת למה?
האסירים הביטחוניים שוהים היום במתקני כליאה שם הם זוכים לתנאי בית מלון, המשופרים, אף ביחס לאסירים היהודים. הם מסתובבים על בגדים אזרחיים, ולא במדי שב"ס, זוכים לזמני ביקורים ארוכים מהרגיל, לטלוויזיות בחדרים, משלימים תארים באוניברסיטאות, ואף נתמכים במיליוני שקלים מארגונים פלסטיניים הדואגים לרווחתם. רק היום שמעתי שטיפולי השיניים להם זוכים המרצחים עולים באיכותם על פני טיפולי השיניים אותם מקבלים חיילי צה"ל. אחרי כל זה, האם אתם באמת מופתעים שחלקם אף אינו מעוניין להשתחרר טרם הזמן?
מיותר לציין שכל זאת על חשבון משלמי המיסים, שרק לאחרונה יצאו לרחובות בזעקות ל"צדק חברתי".
כ-8,000 אסירים ביטחוניים שעולים למשלם המסים הישראלי כ-100 אלף ש"ח כל אחד. כלומר, 800 מיליון ש"ח בשנה!
מי שאל איפה הכסף?
אז הוחלט לשחרר 104 דיירים מבתי הארחה בהם הם שוכנים, ביג דיל. החשש האמיתי הוא, לא להתקל בהתנגדות מצדם לעזוב..
יש לי הצעה.
אנחנו אלופים במיקור חוץ. יש לנו עובדים במיקור חוץ, שירותים במיקור חוץ ולימודים במיקור חוץ. למה לא אסירים במיקור חוץ?
נגיד נשלח אותם למתקני כליאה הידועים בשמצה בסין או באפריקה. ארה"ב, הדמוקרטיה הגדולה בעולם, הרי כולאת את אסיריה הביטחוניים בבידוד ובתת תנאים בקובה (גואנטנאמו) ובאפגניסטאן (גראם), ואולי במקומות נוספים..
למה לשם שינוי, שלא נקח הפעם דוגמה מבעלת בריתנו המנוסה ונגרע קצת מרמת חייהם הנוחה עד מאוד של הרוצחים הנתעבים, ולו לשם האידיאל הכה פופולרי בזמן האחרון - הנשיאה בשוויון בנטל.
יחד עם זאת, חשוב לציין כי אני מאמין שהעונש הראוי לטרוריסט המתכנן ומוציא לפועל פיגועים בהם נהרגים אזרחים ישראלים חפים מפשע הוא מוות. בתלייה? בזריקה? בכדור? אלו הסוגיות עליהם צריך להיות באמת נסב הדיון. לדאבוני, במציאות הישראלית של היום ובקונסטולציה הבינלאומית הנוכחית, פתרון זה אינו נראה ריאלי. חמור מכך, שמעתי בימים האחרונים ראיון עם שר האסירים הפלשתיני הטוען בנחרצות ובכושר שכנוע רב כי מדינת ישראל הייתה מוכנה לשחרר מעל אלף אסירים ביטחוניים(1027), ביניהם מאות אסירים עם דם על הידיים, הכל תמורת חייל בודד. אז אתם לא מוכנים לשחחר איזה 104 אסירים אומללים תמורת מהלך היסטורי שעשוי להביא לסיום הסכסוך עקוב מדם?
אם אני שומע טיעון זה, והוא נשמע לי כבעל הגיון פנימי מסוים - סימן שאנחנו כמדינה נכשלנו!
נכשלנו בסיום הסכסוך! נכשלנו בהגנה על חיילנו וגרוע מכל נכשלנו מוסרית והרתעתית!
אנחנו חייבים לקבוע היכן עובר אצלנו הגבול. לדידי, הגבול עובר היכן שאנחנו הופכים את הבאים לרוצחינו לקלפי מיקוח במשחק הפוליטי. אנחנו חייבים לעגן בחקיקה עוד היום חוק, שיגן עלינו מפני עצמנו. החוק יקבע סופית כי אין אנו מנהלים מו"מ עם חוטפים ואין אנו משחררים מרצחים. לא כמחווה, לא כמתנת יום הולדת ולא לרגל מיסוד זוגיות.
חקיקה זו תחזק את יכולת ההרתעה שלנו מול אויבנו ותרומם את הגאווה הלאומית הכה חבוטה ממילא.