בימים האחרונים התבשרנו על חידושו של הדיאלוג הישראלי פלסטיני, בזכות דילוגיו הנמרצים של שר החוץ האמריקני, ג'ון קרי. הרבה ישראלים שאלו את עצמם את השאלה המתבקשת - האין בעיות דחופות יותר באזורנו? ההפיכה הצבאית במצרים, רצח העם בסוריה..
חשוב לומר, כי גם אם אנו סבורים כי עתידו של משא ומתן, הינה כרוניקה ידועה (או שמה נידונה) מראש, הרי לעצם קיומו של ההליך המדיני ישנה תועלת ברמה המקומית - שבריר תקווה זה לפלסטינים עשוי למנוע מהם מרוב תסכול וסטגנציה לצאת לאינתיפאדה נוספת, כך לפחות מזהירים אותנו במערכת הביטחון.
אבל עיקר התועלת מעצם קיומו של המו"מ היא בזירה הבינלאומית. מצד אחד לסתום את הגולל על טענותיהן הליברליות והמתייפייפות של האו"ם וממשלות אירופה למיניהן, ומן העבר השני מתן כלים לנציגים שלנו בוושינגטון לזכות בגיבוי ואף בכמה גרושים מצד הקונגרס והסנט האמריקאי.
רק לפני כמה חודשים אמר לי נציג הקונסוליה שלנו בוושינגטון, כי ישראל חייבת לספק משהו, גם אם זה בגדר מראית עין, על מנת לחמש אותנו בעבודתם מול צירי הקונגרס וחברי הסנט. הדבר לא רק ימנע התערבות חיצונית בעניינים המקומיים שלנו, אלא אף יקל על קבלת מענקים ביטחוניים למדינה.
יחד עם זאת, בטרם מגיעים לשולחן מו"מ המהוגני יש צורך לזהות וללמוד את הטקטיקות בהן מתכוון לנקוט הצד השני. אחת הרעות החולות של עולם משא ומתן היא חוסר היכולת של אחד הצדדים להבין את המשחק אותו משחק הצד השני.
חשוב להכיר ולהבין באילו טקטיקות נעשה שימוש עד היום, על מנת שנדע להתכונן אליהן ולהגיב בהתאם. עוד טרם התחיל המו"מ המדיני, שני הצדדים נקטו בטקטיקת התשה של הצד השני במטרה לעייף אותו, לגרום לו להשקיע אנרגיה וזמן רב, ובכך להביא לעוד ויתורים, ואכן נעשו ויתורים.
המו"מ אינו מתקיים על בסיס קווי 67', וראו איזה פלא, אפשר לסוב לשולחן המו"מ ללא שחרור מרצחים עם דם על הידיים לחופשי. כיאה למזרח התיכון, שני הצדדים גם נקטו בטקטיקה של עמדות פתיחה מוגזמות (בעיני הצד השני). קרי, טרם פתיחת מו"מ, כל צד הציג דרישות שידע כי מחלקן יצטרך לסגת. אך כאן ראוי לזכור ולהיזהר, כי הצד שייסוג ראשון, עשוי להיתפס כחלש ומוכן לוויתורים, הדבר מקבל משנה חשיבות כאשר עסקינן במו"מ מדיני מתוקשר.
אין זה סוד, כי אחת הטקטיקות היותר אהובות של אבו מאזן זו היא הסחטנות הרגשית. בקשותיו הבלתי פוסקות לסיוע כספי או שחרור עצירים , לשם הגברת הפופולריות שלו בשטחים כבר הפכו לרוטינה ועשויים להביא לו הישגים משמעותיים מבלי מתן כל תמורה. לעומת זאת, הודעתו של נפתלי בנט, אחד השותפים הבכירים בממשלת נתניהו כי לא יישב בממשלה שתדון על קווי 67', באופן פרדוקסאלי, יכולה דווקא לסייע לראש הממשלה. נתניהו יאמר כי כל התלוי בי עשיתי, אך כאן אני מוגבל, אם רק אסכים לדון בנושא זה ממשלתי תתפרק, ואז לא יהיה מו"מ כלל.
אז למה אנחנו יכולים לצפות? כאשר אנחנו מסתכלים על הדרך שעשו שני המנהיגים כדי שיוכלו רק לשבת סביב שולחן המו"מ אנו מבינים שהטקטיקה המרכזית שננקטה הייתה הדחיינות. דחיית הסוגיות הבעייתיות לשלב מאוחר יותר, כמו חלוקת ירושלים, בנייה באיו"ש והכרה בקיומה של מדינת ישראל היא זו שאפשרה מלכתחילה את קיום הדיאלוג. כל הצדדים הנוגעים בדבר הבינו כי נטרול המוקשים טרם פתיחת מו"מ אינו אפשרי, ועל כן השאירו את המלאכה לעתיד לבוא.
כשלעצמי, קשה לי להישאר אופטימי. אי מציאת נוסחה לנטרול המוקשים בטרם פתיחת הדיאלוג אינה נוסכת בי תקווה כי פתרונם יתאפשר במהלכו. יחד עם זאת, ללא ספק כי כל הצדדים יוצאים מורווחים מהטקטיקה הגדולה מכולן והיא עצם פתיחת מו"מ!
ג'ון קרי קיבל את חמש דקות התהילה שלו וסימן וי על אחד האתגרים הבלתי אפשריים של "הנעת הליך השלום במזרח התיכון", אבו מאזן קיבל את מנת הלגיטימציה הבינלאומית פלוס קורטוב של אהדה מקומית, ורק בנימין נתניהו אולי יזכה לקצת שקט מהבית ומהעולם!