חודש לפני הבחירות כתבתי על נחיצות הקמת ברית שומרי מצוות, במטרה להשפיע על אי אלו ענינים הנוגעים לדמותה היהודית של המדינה. הערכתי אז כי שליש מחברי הכנסת הנכנסת יהיו שומרי מצוות, ברמה כזו או אחרת. על התייחסות המפלגות החרדיות לתיאום המוקדם, חלוקות הדעות, אם כי ברור כמעט לחלוטין, שהיא לא חפה מהתנשאות מוקדמת הנשענת על דעות קדומות.
שנים שאני כותב על הנושא. התגובות שקלטתי הדהימו אותי: עד כמה בדעת הקהל הוא מוצא אוזן קשבת ובמקביל, איזו דחיה ושאט נפש מעורר הנושא בקרב פוליטיקאים מכל הזרמים.
תהליכים אלקטוראליים שינו את כיוון הרוח וההתנשאות והדעות הקדומות חצו את הקווים. אין זה סוד שהחברה החרדית, אינה מקשה אחת ואינה זהב טהור. כשם שהחברה הדתית לאומית אינה מרוקמת כיריעה אחת ואינה כליל תכלת. יש חרדים שעדיין "תקועים" בתודעה עם אנשי ה"פועל המזרחי" דאז, יחסם לרבנים, להלכה, לאורחות חיים, בקיצור הלאומי שמשקלו מכריע ואף מכופף אליו את הדתי. לעומתם, יש גם דתיים לאומיים, שבעיניהם החרדי המצוי, הוא התגלמות הסטריאוטיפ השלילי - משתמט, טפיל, עלוקה וכו' כמיטב עיצובו הדמוני של החרדי, בעין ישראלית.
כלומר, החרדי הזועם על ה"מיזרוחניקים" טועה בהכללה רעה, והדתי לאומי המכליל את החרדי המשתמט, חוטא לאמת.
אדהכי והכי, נעו המחנות הללו, חלק להכא וחלק להתם וכשם שאין החרדי עשוי מעור אחד, כך גם לא הדתי לאומי. דא עקא שמיצגינו מפה ומשם, עושים לנו שרות דב ומעמיקים את השסע. סוף כל סוף הם ניזונים מן הקרעים ומתפרנסים מהתהומות הפעורים. (לרוב אלו שהם בעצמם יוצרים)
השבת שהיתי לרגל שמחה, עם משפחתי ביישוב נוה שבחבל שלום, מפוני גוש קטיף עם משפחות שבאו מכל רחבי הארץ, ותקעו יתד בחבל המתפתח.
צלחת לווין אחת אינה מתנשאת מעל הבתים, אורח החיים צנוע ומעלי, תפילה לתפארת, שיעורי תורה כל השבת בכל פינה, לאנשים נשים וטף, טהרת הילדים עטויי הכיפות הגדולות ומשתלשלי הפאות, נמהלו בחן קסום עם צניעותן של בנות המקום, אורח חיים חרדי מוקפד לתפארה.
האם בגין הבדלי השקפות, אפילו אמונות ודעות, הם פסולים חלילה מלבא בקהל? האם נציגינו יכולים לשבת בכנסת בין מוחמד בארכה, ליו"ר מר"ץ זהבה גלאון, ואילו שילובם של יהודים יקרים אלו בברית פוליטית, נאסרה?. וכי הפער הפנים חרדי, רך ממנו? כלום אין תהום פעורה בין אבירי ההשקפה הליטאית, לבין אנשי חב"ד, ובכל זאת באו כולם בברית יחד?.
טיולים בפורים? מאן דכר שמיה
כשהתחולל הפשע הנורא של הגירוש, היה רוב מנינו ובנינו של הציבור החרדי, מיצר ודואג ומזדהה עם אחים יקרים שהיו למרמס. אמת נכון הדבר שהיה קושי מסויים באופני המחאה, שלא התאימו לרוח החרדית, אך לפחות המרכיב החסידי והמזרחי בחברה החרדית, לרבות תנועת ש"ס, התייצבו בכוחם הדל באותם ימים, בנסיון למנוע את העוולה. אמת היא שהמפלגה החרדית האשכנזית להוציא אחד או שנים מחבריה, שידרו מצב חירום כשהאחרים שידרו עסקים כרגיל, בניגוד לאוירה הקשה ששידרו בעיקר השבועונים החרדיים, שהיו בהזדהות מלאה.
ללמדנו שאת הקרע מבצעים במודע פוליטיקאים קטנים, הציבור הדתי לאומי שהאמין במשהו חדש שמתחיל, מצא מנהיג ש"תקוע" עמוק עמוק בתוככי הנגמ"ש, שפתו שפת המלחמה, אפילו לשונו ההיסטורית, מסתכמת בעולם שהולך סחור סחור, סביב קרבות וכיבושים. יום הפורים נודע לכל יודעי דת ודין, הוא יום שמעת לעת אחד אין בו די שעות לקיום מצוות היום בהידור, טיולים ביום זה מאן דכר שמיה. פרשנות על גדולי האומה, לא לפי רוח המפרשים חושפת עוד מדתיותו של האיש.
עמנו מעולם לא קידש מלחמות ולא העמיד להם זכר, גם הנצחון המרשים של החשמונאים, נותר סביב פך שמן טהור, קטן בחותמו של כהן גדול, הרוח ניצחה ולא החומר. "הלנצח תאכל חרב" האם נשעבד את כל עתידינו למלחמות, כיבושים, הבה נמיר זאת במלחמתה של תורה, בכיבוש היצר ועבודת המידות. הבנת תורה וערכה אינה מסתכמת בביקור נימוסין בהיכלי התורה, אלא בצלילה עם כל החושים לים התלמוד, התורה אינה הצצה לארבעה רוחות השמים ב"עמק האלה".
אנא אחי! חלץ עצמך לרגע מתוככי הנגמ"ש, בחוץ יש שדות מוריקים, שמים תכולים, ציוץ של ציפורים, חדוות נעורים וכל אלו לא נבראו אלא לשימושה של תורה, כי "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי".
חבל שמנהיגות לא אחראית משני הצדדים, מקרעת את החברה, שומרת הגחלת, שמשימותיה ממוקדות, בחינוך, קדושת ארץ ישראל, ערכים מקודשים, עמל התורה ונשיאה בנטל, הן של משא העם והן של משא המחנות, לא כנטל חס ושלום, אלא כמשא חביב, לבנין האדם ולבנין החברה וכמופת של חברה, לתפארת העם היהודי ולגאון למדינת ישראל.
(הביא לדפוס: ישראל כהן)
הצגת כל התגובות