בשבוע שעבר ישבתי מול המחשב במשרדי 'כיכר השבת' החדשים. תוך כדי כתיבת מאמר על חיסול נסראללה ועל אלה העומדים בתור לחיסול, נתקפתי בכאבים עזים, דקירות בצידו השמאלי של החזה שלי. היד שלי קפצה לה בצורה לא רצונית ולפתה את האזור הכואב.
עמיתי שי ברקוביץ’, קלט בזווית העין את הסיטואציה, ובמקום להרגיע אותי, הוא כמובן בוחר לרוץ ישר לדרמה: “אתה חיוור כמו קיטל ביום כיפור… תזמין ‘הצלה’ עכשיו!”.
אני, עם הייקיות הזורמת לי בעורקים, פטרתי אותו בבוז חינני: “שטויות, מה כבר יכול לקר..?”, עוד לא הספקתי לסיים את המשפט, והכאבים התפשטו להם ליד שמאל ולגב.
שי, שכבר בגיל שבו ‘כאבים בחזה’ נשמע כמו הזמנה לטיול בבית חולים, הכריז שאין זמן וצריך להזמין אמבולנס. בשל העובדה שאני מכבד מבוגרים – התקשרתי.
תוך 4 דקות, כל כונן באזור ירושלים כבר התייצב במשרד כדי לחזות בפלא – בחור בן 25 עם סימנים של התקף לב. בדקו מה שצריך, לחצו איפה שצריך, ואפילו קיבלתי אספירין לפני שזרקו אותי בבעיטה לחדר מיון. עד כאן – הכל רץ יותר מהר ממתקפה של טילים בליסטיים.
אבל במיון… אוי, המיון… המקום שבו הזמן עובר אחרת. זה כמו לחכות למתקפת כטב"מים. אתה מוצא את עצמך יושב, מחכה, ושוכח בשביל מה בכלל הגעת.
התחלתי במסע: ביקור בחדר הטריאז’, להסביר לאחות הראשונה מה קרה. ואז לעוד אחות – שוב להסביר. בדיקות דם – והסיפור מתחיל לחזור על עצמו. אק”ג – הסיפור שוב. ואז מגיע רופא רפואה פנימית דחופה – בשלב הזה כבר התחלתי להוסיף לסיפור דמויות ותפניות עלילתיות, רק כדי להעביר את הזמן. כשסיימנו עם הרנטגן, הסיפור כבר קיבל עיבוד קולנועי.
וכשחשבתי שסיימתי, התברר שהרופא הקודם סיים משמרת, והרופא החדש רוצה לבדוק הכל מחדש. אף אחד לא סומך פה על אף אחד.
בדיוק בזמן הזה, היה לי המון זמן לחשוב. חמש השעות שביליתי במיון נתנו לי לא מעט זמן להרהר בתפילות של ראש השנה. אתה מתחיל בערב ראש השנה, עובר דרך מעריב, שחרית, מוסף, מנחה, תשליך – וכל תפילה היא תחנה נוספת במסע הפנימי הזה. כל פעם אתה נצרך להסביר מחדש – למה הגעת לכאן? מה עשית? איך זה קרה? ובכל תחנה, בדיוק כמו במיון, אתה עובר עוד בדיקה, עוד בירור, מנסה להבין איפה הנקודות החולות ומה צריך לתקן.
וכמו במיון, בדיוק כשאתה חושב שסיימת, מגיע היום השני של ראש השנה. אותו רופא נודניק, שלא סומך על מה שנעשה ביום הראשון, רוצה לבדוק הכל מחדש. ומה אם הוא צודק? אולי באמת יש דברים שלא עלו ביום הראשון, אולי אנחנו צריכים לעבור את התהליך שוב כדי לגלות משהו חדש.
ובכלל הרי הדרמה איתה באתי לאחות הטריאז’, עם התחושה שאני הולך למות, התחלפה עד שהגעתי לרופא השני, מהר מאוד עברתי מ״תמסרו לאמא שלי שאני אוהב אותה״ ל“יאללה, תשחררו אותי כבר!”.
גם בתפילות – האם ״אימת הדין״ של תפילת מעריב הראשון מחזיקה גם בתפילת מנחה האחרונה?
האם הכנות הכואבת איתה אנחנו נכנסים לראש השנה נשארת איתנו עד הסוף?
האם אנחנו ממליכים את הקב״ה באותה עוצמה?
ועוד רגע מגיע יום כיפור, ואנחנו מתחילים שוב. אני רק מקווה שהפעם, כמו במיון, אצליח לחזור על עצמי – אבל עם קצת יותר כוונה.
אגב, אם תהיתם – זה היה רק מתיחה בשריר. אני חי.
קיבלתי בסוף את מכתב השחרור.
ובעזרת השם נקבל כולנו במוצאי יוה״כ, את מכתב השחרור של הקב"ה.
פתקא טבא.
הצגת כל התגובות