פרשת שמיני נותנת לנו את חוקי הכשרות.
כמובן שמה שאנחנו, בני האדם, אוכלים, ומה אנחנו נמנעים מלאכול, היא החלטה משמעותית מעין כמוה מבחינת אתגר הקיימות. גודלה העצום של האנושות בימינו, והיכולת שלה לשעבד למטרותיה כל מערכת אקולוגית על פני כדור הארץ, הופכת את השאלה הזו למכריעה. ואכן, ההשלכות הסביבתיות של מערכת ייצור המזון שלנו הן רבות וקשות, כפי שכבר תיארנו בטורים קודמים.
עצם הרעיון שהאדם יגביל את עצמו מאכילת מזונות מסוימים למרות שמבחינה ביולוגית הוא מסוגל לעכל אותם הוא די מרחיק לכת ואי אפשר להתייחס אליו כמובן מאליו.
מענין גם שההגבלות של חוקי הכשרות היהודיים נוגעים רק לאכילת חי, ולא לאכילת צומח, ויש הרואים בכך אינדיקציה נוספת ליחס שלילי משהו בתורה לאכילת מזון מן החי באופן כללי. זה גם ראוי מבחינה סביבתית, שכן עיקר הנזק הסביבתי שגורמת מערכת המזון שלנו נובע מאכילת בשר, ולא מזון מן הצומח, וגם מבחינה בריאותית, שכן ידוע היום שלמאכל בשר יש השלכות בריאותיות רבות.
פרשנים רבים, כולל הרמב״ם, דנו בטעמי חוקי הכשרות, והביאו טעמים הקשורים בבריאות הגוף והנפש. אך חכמינו גם הצביעו על תבנית אקולוגית מענינת בדיני הכשרות, ובמיוחד בקשר בין כשרות לבין מקומו של המין בשרשרת המזון. בראש ובראשונה, חיות כשרות הן צמחוניות, ולא ניזונות מחיות אחרות. הדבר נכון הן לגבי הבהמות הכשרות, והן למשל לגבי העופות, שכן עופות דורסים אינם כשרים. יותר מכך, הבהמות הכשרות מתאפיינות בתזונה שעיקרה, ואפילו כולה, הוא עשב. העלאת הגירה, המאפיין המובהק של בהמות כשרות, מאפשר להן לעכל תאית, באופן שבו מינים אחרים לא מסוגלים. חכמינו גם הצביעו על היעדר שיניים עליונות כסימן של כשרות, דבר המצביע על התרכזות גמורה של בעל החי באכילת צומח, וחוסר היכולת ללעוס חומר מן החי. החזיר למשל, ניזון ממגוון רחב יותר של מזונות, כולל מן החי אם צריך.
עיקרו של דבר הוא שהסימנים השונים שחכמינו דנו בהם מצביעים על מקומם של המינים הכשרים לאכילת אדם בבסיס שרשרת המזון של בעלי החיים, קרוב ככל הניתן לצומח, ולא רק לצומח, אלא לצומח הבסיסי ביותר, התאית והעשב (בניגוד לפרי וירק למשל).
יש בגישה זו כמה וכמה יתרונות.
ראשית, יעילות. ככל שצורכים מזון שמקומו בשרשרת המזון בסיסי יותר, כך יורד האימפקט האקולוגי פר יחידת ערך תזונתית. בכל עליית שלב בשרשרת המזון ישנו אובדן יעילות נוסף. למשל, כל קלוריה שאנחנו מקבלים מאכילת בשר, מתבססת על מזון צמחי שאותו צרך בעל החי הזה, שבו היו מספר רב יותר של קלוריות. במקרה של בקר, למשל, מדובר על יחס של עשר קלוריות מן הצומח הדרושות כדי להפיק קלוריה אחת של בשר. הדבר דומה גם לגבי חלבון, אגב, ולא רק לגבי קלוריות. אם היינו צורכים מינים שבעצמם ניזונים גם הם מבשר, היחס הזה היה יורד עוד יותר, וכרוך בחוסר יעילות אקולוגי גבוה יותר. משמעות הדבר היתה ששטח האדמה, המים, חומרי הדשן וכו אשר אנחנו משתמשים בהם כדי להפיק את המזון שלנו גדלים במהירות ככל שאנחנו צורכים ממקום גבוה יותר בשרשרת המזון.
שנית, ובהמשך לכך, אכילת בעלי חיים אשר יכולים להתקיים אך ורק מעשב וצומח שבעלי חיים אחרים, כולל האדם, אינם מסוגלים לעכל, מוריד מהלחץ של האדם (ושל בעלי חיים אחרים) על אותן מערכות צומח אחרות שבהן ניתן לגדל מזון אחר. הבהמות הכשרות יכולות להתקיים משטחי מרעה, שבהן האקלים או תנאים אחרים אינם מאפשרים חקלאות של גידולים היכולים להיצרך ישירות על ידי האדם. ולכן יש הימנעות מתחרות על משאבי קרקע אלה.
שלישית, ההימנעות מאכילה (וציד) של מינים הנמצאים גבוה יותר בשרשרת המזון חשובה שכן היא מערערת במידה פחותה (אך לא חסרת השפעה) את יציבות המערכת האקולוגית, שמורכבת מרשת סבוכה של קשרים בין מינים שונים, והיציבות שלה חשובה כדי לספק לאדם מגוון שירותים אקולוגיים.
למרבה הצער, מערכת המזון הגלובלית שמזינה את האנושות איננה מגבילה את עצמה על סמך העקרונות האלה. למשל, בתחום הדגה, האנושות מקיימת פעילות ענפה של דיג של מיני חי גבוהים בשרשרת המזון אשר איננה רק אכזרית, אלא כבר הצליחה לערער קשות את המערכת האקולוגית הימית כולה.
לא רק זה, אלא שכיום, אפילו מערכת ייצור המזון הכשר התרחקה מאוד מרוח זו של חוקי הכשרות.
בימינו, מרבית הבשר שאנחנו צורכים איננו מופק עוד בשטחי מרעה. שטחים חקלאיים רבים מוקדשים היום לגידול מזונות שיכולים להיאכל על ידי האדם, אך במקום זאת מופנים למאכל של בהמות וחיות שמגודלות למאכל. רק עשרה אחוזים מהבשר מגיע ממערכות ייצור מבוססות עשב. זה גורם לחוסר יעילות משווע. אם היינו מסיבים שטח זה לגידולים למאכל אדם, הדבר היה פותר את בעיית הרעב בעולם.
אם האנושות היתה קשובה יותר לעקרונות האקלוגיים המגולמים ברוח חוקי הכשרות, ייתכן שהדבר היה מסייע לנו להתמודד עם האתגר הקשה העומד בפני האנושות במאה הזו: הצורך להזין אוכלוסיה אנושית גדלה תוך כדי צמצום דרמטי של ההשפעות האקולוגיות והסביבתיות של ייצור המזון שלנו.