בפרשת צו, בין תיאורי סדרי הקרבת הקרבנות השונים, מופיע האיסור של מאכל חלב (חלקים שומניים מסוימים של בהמות) ודם (במה ועוף) על ידי בני ישראל. למרות שהאיסור מופיע בהקשר של קרבנות השלמים, חז״ל קבעו שמדובר באיסור כללי וגורף.
השאלה של מה ראוי לו לאדם לאכול ומה לא, וברמה עקרונית יותר: מה מהטבע ראוי לו לאדם לעשות בו שימוש, ומה לא, היא אחת מהשאלות המכריעות ביותר מבחינת אתגר הקיימות. בזמנינו, כוחו של האדם לנצל את הטבע לצרכיו נהיה כה גדול, שגורלו של הטבע - וכנגזר מכך, רווחתה של האנושות עצמה - תלוי במידה שבה היא עצמה תבחר להגביל את דפוסי הצריכה שלה. כתוצאה מכך, אחת ממטרות הפיתוח הבר קיימא (SDGs) שאימצו כל מדינות העולם יחד ב-2015 קוראת ל״צריכה אחראית״, אך נמנעת מלהגדיר למה בדיוק הכוונה…
השאלה הזו טעונה במיוחד כשמדובר במזון. לייצור המזון בעולם ישנן השפעות עצומות על מרבית האדמה בעולם, על פליטות גזי חממה ומשבר האקלים, על אובדן המגוון הביולוגי ועל זיהום קרקעות ומשאבי מים. מצד אחד, יש לצמצם את ההשפעה הזו באופן דרסטי, ומצד שני, אפילו כיום אחוזים גבוהים מאוד מאוכלוסית העולם עדיין סובלים ממחסור תזונתי. כיצד ניתן לאזן בין הצרכים התזונתיים של האנושות לבין הצורך להגן על הטבע העולמי מקריסה?
מה נוכל ללמוד מהתורה בהקשר איסור מאכל חלב ודם, שילמד אותנו על מציאת האיזון הנכון בדפוסי הצריכה שלנו? חכמינו העלו טעמים שונים לאיסור, ודומני שמחלקם ניתן ללמוד שיעורים בסיסיים מאוד שנדמה שנראה שנשכחו בזמנינו.
טעם אחד שמועלה על ידי הרמב״ם והרמב״ן ורבים אחרים, הוא שמאכל חלב ודם פוגע בבריאות וטעם הגבלה זו להגן על בריאות האדם. הסבר זה יכול להזכיר לנו, באופן כללי, שיש דברים שהצריכה שלהם פוגעת בנו באופן ישיר, למרות שאנחנו חושקים בה, וכדאי לנו להגביל אותה מטעמים תועלתניים. בהקשר זה מעניין לציין, שהיום ישנה הבנה רחבה שקיים מתאם די גבוה בין מזונות שצריכתם פוגעת בבריאות האדם ואלה שייצורם פוגע בטבע בצורה החריפה ביותר. למשל, בשר בקר הוא מהמזונות שהנזק הסביבתי והבריאותי שלהם בימינו הם הגבוהים ביותר. כלומר, שאפילו התחשבות בשיקולים בריאותיים גרידא בבחירת המזון שלנו יוכלו לצמצם במידה ניכרת את הנזק הסביבתי שלה.
טעם נוסף לאיסור שמעלים חכמינו קושר אותו בהפרדה בין החלקים בבהמה המיועדים לצריכת האדם, לבין האלה שמיועדים לעלות על המזבח, כלומר ליעוד גבוה יותר. ברמה כללית יותר, הסבר זה יכול ללמד אותנו שלא כל מטרת קיום הטבע היא לספק את צרכיו החומריים של האדם, ויש לטבע חלקים שאינם מיועדים לשימושו של האדם, אלא למשהו גבוה יותר. זה נשמע אולי כמובן מאליו, אבל מרבית הדיון בזמנינו על פיתוח בר קיימא מתקיים מנקודת מבט אנטרפוצנטרית לחלוטין, כלומר כזו שמתחשבת רק באדם וצרכיו.
בהקשר של הדם, ישנו גם ההסבר שנפש החי נמצאת בדם, ושהדם הוא הנפש, ולא ראוי שתאכל נפש האדם את נפש החי, ״כי הנפשות כולן לאל״ (רמב״ן). אברבאנל אפילו משווה מעשה כזה לאכילת איבר מן החי. הסבר זה יכול להזכיר לנו דבר ברור מאליו: שלבעלי החיים יש נפשות, ויש להיזהר בהתאכזרות אליהם, דבר שנשמע אולי כמובן מאליו, אבל ההתנהלות של תעשית החי בזמנינו מעידה על כך שנשכח מאיתנו.
לבסוף, הראי״ה קוק מסביר שצריכת החלב היא לשם מותרות, ולא לצורך קיומי, ואיסורה מלמד שאכילת בשר מותרת לאדם רק לצרכים קיומיים, ולא לצרכי מותרות או מילוי תאוות. אבל אם מסתכלים על כל מערך הייצור התעשיתי וניצול משאבי הטבע בעולם, נדמה שכל כך הרבה מהצריכה שלנו כיום היא לצרכים שאינם קיומיים, אלא לצרכי נוחיות קטנונית ואף פחות מכך: הערך האמיתי שלה לאדם זעום, ואילו הנזק הסביבתי שלה עצום.
נדמה שהראי״ה קוק רואה בהיתר אכילת בבשר בכלל, מעין התפשרות פרגמטית עם טבע האדם, וחוזה שבעתיד, עם התפתחותו הרוחנית של האדם, לא יהיה בה צורך עוד. מחשבה זו מלמדת על האיזון הרגיש והפרגמטי הדרוש בין ההתחשבות צרכי האדם לצרכי הטבע. נדמה שכיום המחלקות על צריכת בשר נטושה בין שתי זויות מבט פודנמנטליסטיות: כזו שמתעלמת מההרס הסביבתי שלו, לבין כזו שמתעלמת מהעדפותיהם הברורות ואף מצרכיהם התזונתיים של מרבית אוכלוסית העולם, ובמיוחד אלה שעדיין סובלים מחוסרים תזונתיים, ועניי העולם בראשם. אין ספק שחשוב למצמצם באופן ניכר ומהיר את צריכת המזון מן החי בעולם מסיבות סביבתיות ומוסריות. אך אין זה פרגמטי לצפות שבזמן הקרוב נחזה במעבר רחב לצמחונות בקנה מידה עולמי. התהליך הזה ידרוש זמן, ובטווח הקרוב והדחוף, נזדקק לגישה פרגמטית יותר שתשאף לצמצום רב ככל הניתן המלווה במציאת דרכים לספק את צרכיהם האמיתיים והלגיטימיים של אלה שמתקשים למצוא תחליפים ראויים. פיתוח בר קיימא משמעותו אינו התעלמות מאף אחד מצדדי המשוואה המאתגרת הזו, אלא מציאת האיזון העדין בין שניהם.