הקרבת הקרבנות, אשר סדריה מפורטים בפרשת ויקרא, היא פעילות הקרבה רצופה, מוסדרת ומאורגנת שהיתה לחלק מרכזי וממוסד מחיי העם לאחר הקמת המשכן. היא נותרה כזו עד ימינו, גם כאשר הקרבת הקרבנות הפיזית במקדש הוחלפה בתפילה, לימוד וצדקה.
היכן עוד יש אח ורע בחברה האנושית למוסד אשר עוסק בהקרבה שכזו?
לכאורה, גם בעת העתיקה, הקרבת בעלי חיים ואפילו בני אדם היתה נפוצה בעולם, ויש מחקרים שגורסים שהיא תרמה להתפתחותן של חברות מורכבות. אבל חכמינו מלמדים שהקרבת הקרבנות בתורה היתה שונה באופן מהותי. היא לא בטאה כוונה לרצות אלילים ולזכות בחסדיהם במעין תן וקח, אלא ביטוי של נתינה חד מתוך אהבה, ולכן גם שמה קשור בלשון ״קרבה״ (הרב ד״ר יונתן זקס ז״ל למשל, שנפטר לאחרונה, כותב על כך במאמר נפלא).
מה לגבי החברה המודרנית? האם קיים בה מוסד כזה? האם יש מקום למוסד כזה?
לכאורה, כל אזרח ואזרח מקריב משהו למען הכלל. זה יכול לבוא לידי ביטוי בתשלום מסים, או בשירות בצבא, למשל. אבל מוסדות אלה הם למעשה חוזים בין הפרט ובין המדינה, שבה כל פרט תורם משהו למאמץ משותף שבתורו, משרת אותו חזרה, ומעניק לו תשתיות צבוריות, בטחון וכו׳. האם ניתן לקרוא לכך הקרבה? נדמה שלא. למעשה, המוסדות הלאומיים המודרניים מדגישים את זכויות הפרט, ומטרתם לייצר את התנאים בו הפרט יוכל לשאוף למקסם את התועלת האישית שלו. תפיסה זו מהווה את יסודה של המחשבה הכלכלית שעומדת בבסיסו של השוק החופשי. זו מערכת עתירת הצלחות, וגם חוליים, אבל אין בה מקום של ממש למושג ההקרבה. ההקרבה נותרה מחוץ למוסדות הרשמיים אשר מארגנים את החיים המשותפים שלנו.
זה כמובן לא אומר שהיא איננה קיימת כלל, אלא רק שהיא באה לידי ביטוי בצורה לא מאורגנת, דרך חיי הפרט האישיים. על פי נתונים מסקרים במדינות שונות, אנשים רבים בעולם מדווחים שעזרו לזר (50%), התנדבו במסגרות שונות (כ-20%), או תרמו לצדקה (30%). בארה״ב, תרומות לצדקה מהוות כמעט שני אחוזים מהתל״ג (כלומר מההכנסה הזמינה), ויש מדינות נוספות, לא כולן עשירות, שבהן היא מהווה אחוז משמעותי. והתרבויות בכל העולם מקדשות דוגמאות מעוררות השראה של הקרבה עצמית, כמו חיילים שהקריבו את חייהם במעשי גבורה עבור מדינתם, או אנשים שהתייצבו להגנה על עקרונות של צדק בגופם או במחיר אישי גבוה. במאמרו שהוזכר לעיל, הרב זקס קושר את ההקרבה לאהבה הקיימת בתוך המשפחה ובתוך הקהילה (ומבכה את היחלשותה בעת הזו), ובמאמר נוסף, מסביר את מקומה החשוב של הנתינה בחיינו כמקור של משמעות.
אז אולי אין צורך בצורה ממוסדת של הקרבה בחברה אם היא באה לידי ביטוי בצורה מספיקה בתוך המשפחה והקהילה שלנו? ייתכן, אבל ייתכן שיש גם מימד נוסף שהיא מחמיצה.
ההקרבה בתורה היא לקב״ה, לבורא עולם, לנשגב, אשר נמצא מחוץ להיכרותו או תפיסתו של המקריב. זה מתבטא גם בכך שהקרבן הראשון המתואר בפרשה הוא קרבן העולה, קרבן הנשרף כולו על המזבח וכך עולה השמימה ומתפוגג באויר כולו, הרחק מעבר לחזקתו של אף אדם או מסגרת. הדבר גם נכון במידה מסוימת למה שהחליף את הקרבת הקרבנות ביהדות: התפילה אשר עולה השמימה, הלימוד - שמייצר ידע, אשר כמו האויר, לא ניתן לשים עליו חזקה, ולצדקה, שבצורתה הגבוהה ניתנת בלי להכיר את המוטב: ״וְלֹא יָדַע לְמִי נָתַן״ (רמב"ם הלכות מתנות עניים). אולי יש בכך השראה וציווי שחלק מהנתינה וההקרבה שלנו צריכים להיות מיועדים רחוק מתחום ההכרה והקרבה הטבעי שלנו?
מדען והוגה נוסף שנפטר לאחרונה, הביולוג הנודע אדוארד וילסון, נודע באמרתו שהבעיה העמוקה והמפחידה ביותר של האנושות בזמנינו היא שיש לנו (בתרגום חופשי) ״רגשות של תקופת האבן, מוסדות של ימי הביניים, וטכנולוגיות של בני-אלים.״ כוונתו היא שבעוד שהטכנולוגיות שלנו התפתחו לרמה שמאפשרת לנו להשפיע בצורה דרסטית - בין אם לשפע ובין אם להרס - אחד על השני בין שני קצוות העולם, וגם על העולם כולו, יכולת ההזדהות והאהבה שלנו נותרו מוגבלות מאוד לקרוב אלינו, והמוסדות שלנו נותרו מוגבלים ביכולתם לנהל אותנו ברמה כוללנית יותר. אולי מוסד מודרני שהיה שואב השראה מסוימת מרוח המשכן היה להציל אותנו מעצמנו?
אש התמיד במשכן שרפה את הרכוש האישי של כל פרט כדי להקריב אותו לשמיים. היא אינה בוערת עוד. אבל יש אש אחרת שבוערת גם היא ללא הפסק, זו אשר מטרתה היא דווקא לייצר את רכושו הפרטי של כל אדם, והדבר היחיד שהיא מקריבה לשמיים זה זיהום שכבר מביא את העולם על סף אסון.