פרשת משפטים מספקת יסוד תורני ברור להחלת מס פחמן בעולם.
הפרשה קובעת (כ״ב ה׳): ״כי תצא אש, ומצאה קצים, ונאכל גדיש או הקמה או השדה - שלם ישלם המבער את הבערה".
העולם שלנו מלא באין ספור בערות, נסתרות מן העין, אשר משתוללות בתוככי תחנות כח, מנועי מכוניות ומטוסים, תנורים ומפעלים תעשייתיים. השריפות האלה שורפות דלקים מאובנים - פחם נפט וגז - ומייצרות לנו את החשמל, התחבורה ועוד ועוד מוצרי צריכה.
אלא שהשריפות האלה ״מצאו קוצים״, בהשאלה משפת הפסוק, וגורמות לנזקים כלכליים כבדים לאינספור בני אדם ברחבי העולם. זיהום האויר שנגרם על ידן הורג מיליוני בני אדם בשנה. בנוסף, הפחמן הדו חמצני הנפלט לאטמוספירה במהלך שריפת הדלקים האלה הוא גז חממה, הגורם להתחממות כדור הארץ ושיבוש קשה של האקלים. עד היום, השריפות האלה כבר העלו את ריכוז הפחמן באטמוספירה ב-50% יחסית לרמה הטבעית. שינוי האקלים, בתורו, גורם לשורה ארוכה של נזקים כבדים, ליבולים חקלאיים, לפריון העבודה, לתוצר החקלאי, לרכוש, לבריאות ולחיי אדם, והפגיעות האלה רק יחריפו בעתיד.
המפרשים מסבירים שהדין הנ״ל קובע כי מבעיר הבערה אחראי לשלם על כל נזקי האש שהבעיר, גם אם הבעיר את האש אצלו בלבד וגם אם האש התפשטה באופן מקרי ולא מכוון לשדות אחרים (דרך שתפסה קוצים), כיוון שהתרשל ולא נזהר מספיק לחשוב על כל מה שעשוי להשתבש. מי הם מבעירי הבערה במקרה ששלנו? חברות האנרגיה הגדולות המפעילות את תחנות הכח המופעלות פחם או גז טבעי, מפעלים בתעשיות מזהמות, וגם כל אחד מאיתנו, כאשר אנחנו נוסעים ברכבים מונעי דלק נפט. אגב, היום כבר ידוע שחברות האנרגיה הגדולות, בניגוד להכחשותיהן, יודעות זה זמן רב על הנזקים שהן גורמות, אבל התורה אומרת שאין זה משנה. החובה היא על מבעיר הבערה לצפות מראש כל נזק אפשרי, ואין הוא פטור מאחריות אפילו אם השריפה גורמת נזק באופן בלתי צפוי.
בציוויה לשלם את הנזקים, נראה שהתורה דורשת מאיתנו להחיל מס פחמן.
מה זה מס פחמן? זהו מס שאמור להיות מוטל על כל פעילות שגורמת לפליטת פחמן דו חמצני לאטמוספירה. שיעור המס לכל טון פחמן אמור להיות שווה לסך כל הערך הכספי של כל הנזקים שיגרמו לאנושות כתוצאה מפליטת טון פחמן זה לאטמוספירה וההחרפה שתיגרם למשבר האקלים. חישוב הערך הזה הוא בעיה מדעית קשה מעין כמוה - היא דורשת חישובים פיזיקליים מסובכים של מידת ההתחממות שתיגרם על ידי שריפת הפחמן, והערכות של כל אחד מהנזקים הכלכליים ששינוי האקלים הזה עלול לחולל. על פי ידע שהצטבר בעשורים האחרונים כתוצאה מאלפים רבים של מחקרים, ההערכות של ערך מס הפחמן הדרוש - אשר קרוי גם בשם ״המחיר החברתי של פחמן״ סובבות סביב כחמישים דולר לטון, אך ייתכן שהערך האמיתי קרוב יותר לפי ארבעה או חמישה מכך. רק לשם השוואה, זו כמות הפליטות הנובעת מטיסה אחת הלוך ושוב (פר נוסע) מלונדון לניו יורק, או נסיעה של כ- 4,000 ק״מ ברכב טיפוסי.
דבר מענין נוסף הוא שעל פי התורה, מבעיר הבעירה אחראי לשלם על נזק הנגרם הן לגדיש (תבואה שנקצרה כבר, כלומר תוצר כלכלי קיים), לקמה (תבואה שטרם נקצרה, כלומר דבר שיהיה לו ערך כלכלי בעתיד), ולשדה עצמו, כלומר התשתית האקולוגית או הנכס עצמו. כיום אנחנו מבינים שבאופן דומה גם לשריפות הדלקים המאובנים יש נזקים מידיים לתוצר הכלכלי (כמו הגדיש), גם פגיעות עתידיות לתוצר שטרם הורגשו בכיס (כמו הקמה), וגם נזק ארוך טווח שיגרם לתשתיות, רכוש, הון אנושי ומערכות טבע. על פי הפסוק מס הפחמן צריך לכלול את כל הנזקים האלה ,כולל כל המזקים העתידיים שההתחממות תגרום.
בתורה התשלום מהווה פיצוי. כלומר, המס אמור להגיע לידי הנפגעים שבמקרה הזה הם בפועל כל בני האדם בעולם, אם כי במידה שונה זה מזה. מרבית הכלכלנים המובילים בעולם תומכים בהחלת מס פחמן לא רק ככלי צודק, אלא גם בתור האמצעי הכלכלי היעיל ביותר לצמצום הפליטות ולמעבר לייצור אנרגיה ממקורות מתחדשים, כמו השמש. מס פחמן ברמה גבוהה מספיק אמור לייצר תמריץ להפחית את השימוש בדלקים המאובנים עד למידה היעילה לחברה. כדי להחזיר אותו לנפגעים ולא לממשלה, יש המציעים לחלק את כל ההכנסות מהמס באופן שווה בין אזרחי כל מדינה.
כמובן שיש למס גם התנגדות פוליטית גדולה מאוד, המסתמכת או על נסיון להכחיש את אחריות המזהם, או להמעיט בגודל הנזקים. אך בפרשה זו נראה שלתורה יש תשובה ברורה לטיעונים האלה.