פרשת וישב מספקת לנו תיאורים נוספים של שנות הרעב במצריים. מרתק לראות כמה התיאור של הדינמיקה הכלכלית של הרעב חופפת למה שעדיין קורה באיזורים חקלאיים של העולם המתפתח בימינו כשהיבולים נכשלים. את מה שכלכלנים החוקרים את העולם המתפתח גילו במחקרים פורצי דרך לפני שנים ספורות היה אפשר תמיד למצוא בתורה.
חקלאים בכל העולם המתפתח חשופים דרך קבע לסיכון של יבול נמוך שעלול להוביל לרעב. ככל שיותר חקלאים באיזור מושפעים מאותו יבול נמוך, וככל שהיבולים הנמוכים נמשכים יותר שנים ברצף, כך יכולת העמידות וההסתגלות שלהם נשחקת. אם כל החקלאים מושפעים בו זמנית, אין להם יכולת לתמוך אחד בשני על ידי הלוואות או מתן תמיכה הדדית. ואז, בדיוק כמו חקלאי מצריים, לאחר שהכסף שהם חסכו והתבואה שהם אגרו אוזלים, הם נאלצים להתחיל למכור נכסים - במיוחד חיות משק, שנפוצות בכל העולם בדיוק בגלל שהן יכולות להעניק הגנה כלכלית לעת צרה, כדי לרכוש מזון. אבל בגלל שחקלאים רבים מנסים למכור בו זמנית, המחירים נופלים ואותה חיה שנרכשה וגדלה במאמץ והשקעה ארוכה, נמכרת בפרוטות, מה שלא מותיר לחקלאי אורך נשימה רב. בשלב הבא זה יכול להגיע למכירה נואשת של אדמה, הנכס החשוב ביותר של כל חקלאי, וזוהי התחנה האחרונה, שיכולה להביא למעשים נואשים באמת. ובמצריים, כל זה קרה לאחר רק שנתיים של מחסור.
דינמיקה מסוג זה היא אחת הסיבות העיקריות לחשש ששינויי האקלים - שיביאו לעליה בתדירותן של שנות בצורת, וגם לשינוי קבוע בטמפרטורות ובגשמים, עלול לדרדר אוכלוסיות ענקיות של מאות מיליוני חקלאים קטנים בעולם המתפתח לצעדים נואשים, להגירה המונית, ולאי יציבות פוליטית.
בפרשות קודמות ראינו שבזמן רעב, דווקא היה נהוג להגר מארץ ישראל למצריים כדי להשיג מזון. ייתכן שהסיבה היא שבעוד החקלאות בארץ ישראל נשענת על גשם משמיים, החקלאות המצרית נשענת עד היום על השקיה במי הנילוס. וכמו מצריים, רבות מהאימפריות הגדולות בהיסטוריה, במיוחד במזרח התיכון, התבססו וצמחו סביב ניהול ריכוזי של מערכות השקיה מנהרות גדולים.
מקורות מים כמו נהרות או מי תהום מספקים,לכאורה, מקור מים יציב ובטוח יותר מאשר הגשם, שכן הוא מוזן על ידי גשמים באיזורים רחבים המתנקזים יחד לנהר. ולכן, חקלאות הנשענת על השקיה היא בדרך כלל מניבה יותר ויציבה יותר. כיום, רק כעשרים אחוזים מהשטחים החקלאיים בעולם מושקים, אבל הם מניבים ארבעים אחוזים מהתפוקה החקלאית. אגב, השקית יבולים צורכת כשבעים אחוזים מכלל השימוש האנושי במים, הרבה יותר מהשימוש הביתי.
בימינו, מרבית הזרימה הטבעית בנהרות העולם כבר מוטה לצרכי השקיה על ידי מערכות של סכרים ותעלות, ונהרות רבים כבר אינם מגיעים כלל לים. גם כמה ממאגרי מי התהום הגדולים בעולם, שגם הם מספקים השקיה לאיזורים נרחבים בעולם, הולכים ומתדללים כתוצאה משימוש יתר על ידי האנושות. אם המים הזמינים לנו להשקיה מנוצלים עד תם, כיצד נוכל להגדיל את ייצור המזון בעתיד כדי לספק את הביקוש הגובר? נצטרך ללמוד להתשמש במים בצורה יעילה הרבה יותר. הצפה של שטחים חקלאיים כמו שנהוג היה במצריים אינה יעילה כלל, אך היא עודנה שיטת ההשקיה הנפוצה באיזורים רבים בעולם.
אז איך זה שמצריים נקלעה לשנות רעב אם החקלאות שלה התבססה על זרימת הנילוס? ייתכן שהבצורת במקרה הזה היתה כה ארוכה ומתמשכת, והקיפה אזורים כה רחבים, שהגשם בכל אגן הניקוז של הנילוס פחת. אכן, הרעב פסק מוקדם מהצפוי עם הגעת יעקב למצריים, ורש״י מפרש שיעקב ברך את פרעה בכך ״שיעלה נילוס לרגליו לפי שאין ארץ מצרים שותה מי גשמים אלא נילוס עולה ומשקה, ומברכתו של יעקב ואילך היה פרעה בא אל הנילוס והוא עולה לקראתו ומשקה את הארץ.“
זוהי סיבה נוספת לחשש מפני שינוי האקלים, שבניגוד לתנודות קצרות טווח במזג האויר, גורם לשינויים ארוכים באיזורים נרחבים בו זמנית. כבר היום ברור שהשינויים יובילו לשינויים בזרימה של כמה מהנהרות החשובים בעולם אשר מאות מיליונים תלויים במימיהם להשקית יבולם ולמחייתם.
ואם נחזור למה שפתחנו בו, עד שמסתיים הרעב, יוסף, בשם השלטון המצרי, קונה מחקלאי מצריים את מקנם ואת אדמותיהם בתמורה ללחם, ומגיע להסדר לפיו החקלאים יעניקו חמישית מיבולם לשלטון באופן קבוע, כמס. לכאורה, אפשר היה לראות בזה מעין ניצול של הלחץ בו היו שרוי העם המצרי בזמן הרעב. אבל בל נשכח שללא שלטון חזק שאגר את התבואה מלכתחילה, מצרים היתה נכנעת לרעב הרבה קודם. מסים הם כלי מרכזי שמאפשר לשלטון לפעול לטובת הכלל, בין אם זה בהענקת בטחון, בנית תשתיות או תמיכה בחלשים, ויוסף מוציא את מצרים מהרעב עם שלטון מרכזי חזק יותר.