להכיל את הבן והבת השונים - בתוך הבית

(צילום: שאטרסטוק)

אחת הדילמות הקשות בעולמנו היא להתמודד עם ילד שונה, שזקוק לדרך שונה, שבחר בגיל הנעורים מסלול שמתרחק מדרך משפחתו, ואז ההתמודדות האם להשאיר אותו עם שאר הילדים היא שאלה קשה שמצריכה בית דין לדיני נפשות ממש.

סיפרה לי לאחרונה אמא על בת שלה שלפני כשנתיים נזרקה מהסמינר והדרך לרחוב הייתה קצרה, ואז 2 דקות לאחר שהכירה את הרחוב הגיע הקורונה, והבת הזו נסגרה איתם בבית לתקופות הסגרים, ובבית היה תהו ובהו, "אתם צועקים שהקורונה הפילה חללים אני אומרת לכם שזה אר"ן ענק היה עבורנו ובתים שכמונו".

גיל הבגרות הוא גיל קשה וצריך כוחות ותעצומות נפש לעבור אותו בשלום, וככל שהדורות יורדים הניסיונות גדלים וזמינים, הפיתויים שיש בהצצה חטופה לרחוב זה בגדר של הציץ ונפגע, ומה יעשה הנער שאיננו בתיבת נח של הישבה ולא יחטא? איך ניתן לאזן בין המציאות לגירוים.

שמעתי סיפור מכלי ראשון שהתרחש לפני כ 30 שנה בערך, תלמיד ישיבה ירושלמי נסע לישיבתו פונביז' בקו 400 באוטובוס של חברת דן, הנהג עם שיער ארוך אסוף בגומי פנה אליו בדרך וסיפר לו: "אני ואחים שלנו למדנו בתלמוד תורה עץ חיים בירושלים בכתה של אחי היה הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך, בכתה שלי היה אחיו הגאון רבי אברהם דב אוירבך זצ"ל ועוד רבנים חשובים גידולי ירושלים של מעלה,

עכשיו תשאל אותי איך אני נהג בחברת דן עם קוקו בשערות וכך גם אחים שלי ואילו מאותו כתה יצאו גדולי עולם כמון הרבנים אוירבך ?? אני יסביר לך למה, העניות בירושלים באותם שנים היו בלתי נסבלות, וההורים שלנו היו קשיי יום, גם אצל משפחת אוירבך הייתה עניות גדולה מאוד לא פחות ואולי יותר מאחרים , אבל אתה יודע מה ההבדל, אצלנו בבית שחזרתי עם ציון טוב במבחן, או פתק טוב מהרבה (המחנך) זה לא עניין את ההורים שלי ולא זז להם וריד בפנים כאות הזדהות כלשהי , ואילו אצל משפחת אוירבך כשילד חזר עם פתק מהרבה או ציון טוב זה היה יום חג כפשוטו, היו לוקחים עגבניה ובצל ועושים סעודה עם לחם לכבוד האירוע- אתה מבין אם להורים שלי לא היה אכפת כלום מהלימודים שלי ומהחינוך שלי אז למה שלי יהיה אכפת משל עצמי, אבל אצל אוירבך היה אכפת, ולכן יצאו משם גדולי תורה"

התהליך של נשירה של ילד מהבית לא מתחיל בזריקה מהסמינר או מהישיבה, אלא הרבה קודם, בתשתית של הבית, מה הבית משדר, ממה אכפת להורים, מה משמח אותם ומה מדאיג אותם, כשהילד בסוף נפלט זה כבר תוצאה של תהליך ארוך שהתחיל כבר מהינקות (כדברי הרש"ר הירש), ועם כל זה עדיין מה יעשו הורים שהגיעו למצב שהילד שונה, או יותר מדויק להגיד שבחר להשתנות, פתאום איזה תספורת קוקוריקו ומכנס עם שפשופים ושאר מרעין בישין, ופלאפון שלא לרוחם ומסיבות בלילה שרק בורא עולם יודע מה עושים שם? איך להתמודד עם זה.

כמה שהשאלה נכונה אצל בחורים אצל בחורות השאלה קשה שבעתיים, כי גם הנוכחות שלה בבית בגרסתה המקורית קשה יותר מאשר של הבן, וגם כוח השרידה שלה מחוץ לבית הוא רגיש וקשה לאין ערוך, אז מה עושים?

יעקב אבינו נאלץ לצאת מבית הוריו ל14 שנה שבהם הוא עלה ונתעלה, לאחר מכן המשיך בנדודיו עד למציאת רחל ולאה, והוא ממשיך בנדודיו מתיישב במקום אחד וקופצים עליו צרות שונות עם בת שהולכת לשדות זרים, עם יתומים קטנים, עם בן מיוחד שסובל, ירידה לארץ זרה ומותו שם, ליעקב לא היה בית מושב משלו ברוגע.

כאשר יהודי מביא ביכורים מהקרקע שלו שה' נתן לו, והוא רוצה לספר על כל הטובה הגדולה, הוא מתחיל לספר מארמי אובד אבי, הוא מתחיל לא מהרקע ההיסטורי בלבד של הסיפור אלא מהיסוד שלו, הספורנו מדייק דיוק מרגש מאוד בפסוק זה: דברים פרשת כי תבוא פרק כו פסוק ה "ארמי אובד אבי. הנה אבי שהיה יעקב היה זמן מה ארמי אובד שלא היה לו בית מושב ובכן לא היה מוכן להעמיד גוי ראוי לרשת ארץ"

בשביל לדאוג להמשכיות ולדורות הבאים אנו זקוקים לבית מושב, בית יציב ורגוע, כאשר נעדרת משפחתיות של בית בצורה של מושב שהכל מיושב, אנו נפגע ביכולת להעמיד את דור ההמשך, אני מכיר משפחה נפלאה שבשביל שהילדים שבחרו דרך שונה יגדלו בסביבה טובה ונעימה להם עזבו את שכונתם וסביבתם הטבעית ורק בשבילם, משפחה כזו הבית שלה הוא בית מושב, כזה שיעמד דורות שיכבדו את החינוך שקיבלו בבית הזה, כי הבית שידר להם חיבור אהבה ודאגה.

ההתמודדות היא קשה אבל לא בלתי פתירה, בית שמשדר לגרים בו אהבה והכלה, חשיבה רגישה על תחושת הילדים, לקבל את הפיקדונות האלו כמו שבורא עולם נתן לנו ולשמור עליהם להדריך אותם, ללוות אותם, לחשוב מחוץ לקופסא על פתרונות גם אם אחרים ירימו גבה, זה בית שיזכה להביא ביכורים לבית ה' ובניו יגידו וירגישו ש"ושמחת בכל הטוב" איני כפוי טובה אני מכיר במה שההורים שלי עשו למעני.

לזרוק ילד מהבית או לתת לו תחושה שהוא זרוק תאורתי גם אם הגופה שלו כן שם, זה מתכון מדוייק לבית כזה שלא ראוי לרשת את הארץ.. שלא ראוי להיות חלק מעם שחטא וחוטא מול אביו שבשמים ושנה אחרי שנה מבקש סליחה ומצפה שיסלח לו ועוד בטוח בסליחה, אם אתה לא יודע להכיל את הבן או הבת שלך שאולי פגעו בכבודך או בשמך או בכל דבר אחר, וזורק אותם אל תצפה למחילה ממי שגם אתה פגעת בו במשך השנה ואתה מצפה שאינו מלכנו יסלח וימחל לכל העוונות.

כשההורים טובים, מכילים, אוהבים, יציבים, גם האחים האחרים לומדים להכיל ולאהוב גם אם הם שונים, ואז אפשר לייצר שיח משותף לכולם על ההכלה השוני ואולי אפילו החוסר הסכמה כל עוד כל זה לא פוגע ביציבות ובאהבה, במצב כזה הרווחנו את כל המשפחה בבית בלי תהו ובלי בהו, והאחרים לומדים לא ללמוד משונים האהובים.

הטור הזה מוקדש באהבה רבה לכל ההורים שמכוונים את הבית שלהם לבית כזה המכיל ואוהב ולא כפוף לסטנדרטים חברתיים וקודים אכזריים, הטור הזה מוקדש לכל הנערים והנערות שנזרקו מהבתים בלילה וביום וזקוקים לאהבה מכפרת.

הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין