בדיחה מפורסמת מספרת שפעם הגיע יהודי נרגש לבית כנסת וסיפר בהתלהבות שנולדה לו בת.
במהלך קריאת. התורה עשו מי שברך ליולדת "ויקרא שמה בישראל שירה"… מזל טוב
שאל חבר את האב הנרגש: למה החלטת. לקרוא לבת "שירה"? ויען ויאמר: כיון שהיא נולדה בפרשת שירה. נענה החבר ואמר: מזל שהיא לא נולדה בפרשת פרה.
לא לחינם "שירה" זה שם של בנות, מסתבר ששבת זו עיקר ענינה הוא אכן שירת הנשים.
נשים לב שבפרשתנו ישנן שתי שירות: שירת משה ובני ישראל ושירת מרים הנביאה ובנות ישראל.
ונבחין שבנ"ך יש עוד שתי שירות: "שירת דוד" ו"שירת דבורה". וכשבאו חז"ל לבחור את ההפטרה לפרשת בשלח בחרו דווקא בשירת דבורה.
מקשה הרבי מליובאוויטש:
לכאורה שירת משה ובני ישראל היא השירה המרכזית, שירה פיוטית ארוכה ומצלצלת…
ולפי זה היה מתאים לבחור את ההפטרה של שירת דוד, ולמה בחרו את ההפטרה של שירת דבורה?
אלא מבאר הרבי, ההיפך הוא הנכון.
שירת הנשים היא השירה המרכזית, היא השירה השמחה ביותר.
נכון אמנם ששירת הנשים היא קצרה יותר במילים, אך אין ממעיט מגודל השמחה. ואדרבה, ככל שהשמחה גדולה יותר כך נעתקות המילים מהפה… (כמו שאומרים על דבר נשגב שקשה לתאר אותו: "אין מילים).
למה באמת שירת הנשים היתה שמחה יותר?
חז"ל מספרים שמרים היתה נביאה, ומתי מצינו שהתנבאה? הגמ' במסכת סוטה (יא) מספרת שכאשר פרעה גזר כל הבן הילוד היאורה השליכוהו עמד עמרם אבי משה (שהיה אז גדול הדור) ופרש מאשתו, הוא טען לשווא אנו עמלים. בשביל מה להוליד ילדים אם אח"כ מגיעים המצרים ומשליכים אותם ליאור. בעקבותיו הלכו כל עם ישראל וגירשו את נשותיהם (כמנהג החסידים שעושים כמנהג האדמו"ר).
נעמדה מרים ואמרה לאביה:
אבא, גזירתך קשה משל פרעה, הוא גזר על הזכרים ואתה גוזר גם על הנקבות שלא יוולדו. הוא רשע ספק גזירתו מתקיימת, אתה צדיק גזירתך מתקיימת.
ועוד, שאני רואה בנבואה שעתידה אימי לילד בן זכר שיושיע את ישראל.
מיד החזיר עמרם את אשתו, ובעקבותיו הלכו שוב כל בני ישראל.
כשנולד משה התמלא הבית אור, בא עמרם אל ביתו ונתן לה נשיקה על הראש. אמר לה: "ביתי, נתקיימה נבואתך".
אך אויה,
כאשר הושלך משה ליאור בא עמרם אל מרים וטפה על ראשה (נתן לה מכה בראש) ואמר לה: "ביתי, היכן נבואתך".
אפשר לתאר איזה עוגמת נפש היתה לנביאה צדקת זו. אביה גדול הדור מאוכזב ממנה.
אך היא היתה בטוחה בצדקת דבריה, וגם כאשר היה משה ביאור "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו".
שמונים שנים היא חיכתה, באמונה ובביטחון שבוא יבוא היום. היא הכינה לקראתו תופים.
שמונים שנה של לעג והשפלה, שמונים שנה של שאלה מהדהדת "ביתי, היכן נבואתך"?
גם כאשר סוף סוף מגיע משה לפני פרעה, הנה כמעט נבואתה של מרים מתקיימת. אך אז אומר משה "מאז באתי אל פרעה, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך"…
מה יהיה?
עד מתי?
אך אל דאגה. אל יאוש.
הגאולה בא תבוא.
הכינו התופים.
עכשיו - על שפת הים - הגיע רגע הפורקן והשחרור, אתם רואים שצדקתי.
"אשרי המאמין".
זה הכנה למתן תורה, גם שם נראה שהאשה היא זו שמשחקת את התפקיד החשוב בקבלת התורה, כדברי ה' אל משה "כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל".
"בית יעקב אלו הנשים", הן הראשונות. ורק אחר כך, "בני ישראל אלו הגברים".
עיקר המשכיות התורה תלויה באמונה הפשוטה של הנשים, הן מחדירות את התמימות והפשטות לתינוק כאשר הוא עדיין בעריסה. כשהוא עדיין יונק (עוד בטרם ניגב החלב מן השפתיים) הן מפזמות לו "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי". "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". וכיו"ב.
וכשם שהתורה תלויה בעיקר בנשים, כך גם הגאולה תלויה בעיקר בנשים. כך אמרו חז"ל: "בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו אבותינו ממצרים".