הרב חיים אטיאס - הוצאות מצוה, ילדיו, חתניו, נכדיו, והוצאות חתונה מכספי מעשרות
"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (תרומה כה' ב')
המצווה ומעלתה
מענפי התרומה והצדקה היא מצוות המעשרות, שנאמר בתורה "עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר אֵ֖ת כָּל־תְּבוּאַ֣ת זַרְעֶ֑ךָ הַיֹּצֵ֥א הַשָּׂדֶ֖ה שָׁנָ֥ה שָׁנָֽה" (דברים יד' כב'). ודרשו חז"ל אף למעשר כספים.
ובגמ' תענית (ט.), אומר הנביא מלאכי "וּבְחָנ֤וּנִי נָא֙ בָּזֹ֔את אָמַ֖ר יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת אִם־לֹ֧א אֶפְתַּ֣ח לָכֶ֗ם אֵ֚ת אֲרֻבּ֣וֹת הַשָּׁמַ֔יִם וַהֲרִיקֹתִ֥י לָכֶ֛ם בְּרָכָ֖ה עַד־בְּלִי־דָֽי". וביארה הגמ', אף שאסור לנסות את הקב"ה שנאמר לֹ֣א תְנַסּ֔וּ אֶת־יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם, מכל מקום אומר הקב"ה לעם ישראל בנתינת מעשר כספים אתם יכולים לבחון אותי, שכל התורם מעשר מובטח לו שפע פרנסה עד בלי די – עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.
וכן כתב ה'אור זרוע' בהלכות צדקה "כל המרבה במעשר מרבה בעושר".
אופן חישוב המעשר
כתב בשו"ת ציץ אליעזר שחישוב המעשר הוא לא עשירית מן המשכורת (או הריוח) החודשית שלו, אלא ינכה את כל הוצאות הבית, ומה שישאר עודף על זה יעשר ממנו לעניים. ולא יקמץ בגלל זה בהוצאות משפחתו.
והוסיף עוד, שמי שנהג עד היום כן לחשב לפי עשירית מן השכר שלו, בלי לנכות את הוצאות הבית, ועתה כשנודע לו שמותר לנכות, רוצה לשנות את חישוב המעשר שלו עפי"ז – מסתבר שיצטרך התרת נדרים על כך.
ובשו"ת יחוה דעת כתב ג"כ שיכול לנכות הוצאות ביתו מחישוב המעשר, ואף אם היה נוהג לעשר מכל רווחיו, ורוצה עתה לשנות החישוב מחמת דוחקו – יכול אף בלא התרת נדרים (לא כהציץ אליעזר).
קנית צרכי מצוה ממעשרות
כתב הרמ"א שאין לאדם לקנות את מצוותיו בדמים של מעשר כספים (יו"ד רמט ס"א). ופירשו הפוסקים במה דברים אמורים – במצוות שהם בחובה, אבל מצוות שברצונו עושה ברצונו אינו עושה – יכול לקנותם ולשלם את ההוצאות ממעשר כספים.
ולכן הוצאות טלית, תפילין, אתרוג, מצה, מזוזה, סעודת שבת, מחצית השקל וכדו' אינו רשאי להוציאם מכפי מעשרות. כי הן מצוות חיוביות.
אבל מצוות אחרות כגון קניה של עליה לס"ת, הכנסת חתן וכלה, וכדו' – מותר.
פרנסת בניו ובנותיו מכספי מעשר:
נחלקו הפוסקים אם רשאי אדם לפרנס בניו ובנותיו ממעשר כספים:
דהנה בגמ' (כתובות נ.) "עושה צדקה בכל עת, זה הזן את בניו כשהם קטנים" והיינו מעל גיל שש שאדם כבר לא חייב לזון את ילדיו מעיקר הדין, וקרי ליה צדקה. וכ"פ השו"ע (יו"ד רנא ס"ג) שמזונות בניו ובנותיו מעל גיל שש חשיב צדקה.
וכן פסקו להלכה החפץ חיים באהבת חסד, והיביע אומר (ושוב בספרו יחוה דעת ח"ג סימן עו), שיכול אדם לשלם את הוצאות המזונות של בניו ובנותיו שמעל גיל שש מכספי מעשרותיו, דהוי צדקה, ואדרבא, מעלה היא מעניים אחרים משום שקרוב קודם.
אולם יש חולקים (חזו"א, מנחת יצחק), ודעתם שדברי הגמ' נאמרו על דרך הדרש בלבד, שאם לא כן לעולם לא יגיע לעניים אפי' פרוטה אחת (ערוך השולחן), ולכן אין לשלם את הוצאת הבנים מכספי מעשרות. אולם אם פרנסתו דחוקה רשאי לחשב פרנסתם מכספי המעשר (שבט הלוי, מנחת יצחק).
ולכל הדעות רשאי לפרנס את נכדיו אף הפחותים מבני שש מכספי מעשרות (שבט הלוי).
וכן רשאי אדם לזון בניו הנשואים, וחתניו מכספי מעשר, וכ"ש אם הם ת"ח עמלי תורה שמצווה גדולה לפרנסם בכבוד, וצדקה גדולה היא, ואדרבא קרוב קרוב קודם. (יחוה דעת, שבט הלוי, תשובות והנהגות).
וכן הוצאות נדוניה לבתו רשאי לשלם מכספי מעשר, וי"א שקודם שמתחייב את הוצאות נדוניית ביתו - טוב שיאמר שישלם אותם מכספי מעשרות.
שכר לימוד הבנים מכספי מעשר:
בגמ' "חייב אדם ללמד את בנו תורה" (קידושין ל.), ומטעם זה כתבו החפץ חיים, ושבט הלוי שלא יכול אדם לשלם את הוצאות לימוד בניו מכספי מעשרות, כיון שמצווה היא בשבילו, ואין קונים מצוות בדמי מעשר כספים.
וביביע אומר כתב שהחיוב ללמדו תורה הוא תורה שבכתב, אבל אין חובה ללמדו תורה שבע"פ - ש"ס ופוסקים (כמבואר בשו"ע), ולכן יכול לשלם את שכר הלימוד של הישיבה של בניו. ואפי' מי שנהג עד היום ליתן מעשרות בלא ניכוי דמי הלימוד של בניו, יכול מעתה ואילך לנכות דמים אלו כששעתו דחוקה לו.
ושכר לימוד של ילדים אחרים בני עניים שאינם שלו מותר כיון שאינו מחויב ללמדם תורה, ומצוה רבה יש בזה.
ולכו"ע יכול לשכור מלמד פרטי שילמד עם בנו מחוץ לשעות הלימודים, וישלם לו מכספי מעשרות, ואם המלמד הוא אברך שזקוק לכסף עדיף טפי. (מנחת יצחק).
שכר לימוד הבנות
שכר לימוד של בנות בבית יעקב – כתב הגר"מ פיינשטיין שמכיוון שהחוק מחייב לשלוח הילדים לבית הספר, ואם לא ישלח לבית יעקב יצטרך לשלוח לבתי ספר חילוניים, ומזה וודאי שחייב להציל - הוי דבר שבחובה ולא יכול לשלם מדמי מעשר. ויש אחרונים שחלקו עליו, ואם זה שעת הדחק יכול להקל בשופי (מנחת יצחק).
אולם שכר לימוד לסמינר מותר לכו"ע (אורחות רבינו בשם הסטייפלער).
- להערות והארות ניתן לפנות כאן
הרב חננאל סהר - "ויקחו לי תרומה"
מעשר כספים ענף הוא מענפי הצדקה ותרומות הממון. אולם שמו יקבנו שניתנה מיוחדת ומוגדרת ישנה כאן-עשרה
ויש כאן בנותן טעם במשמעות נתינה זו, לבאר ע"פ דברי אדוננו המהר"ל בכמה מקומות, (ובעיקר בחיבורו דרך חיים פרקי אבות פ"ג ופ"ה) דהמספר עשר מסמל את השלימות.
וזו הסיבה שהשכינה שורה בעשרה, וכל דבר שבקדושה אין נאמר בפחות מעשרה.
וזה לשונו שם (פ"ג משנה ו): עשרה שיושבין וכו'. והדבר נראה מן המספר שהרי כל מספר לא יעלה רק עד עשרה, וכאשר יגיע עד עשרה מתחיל כבראשונה למנות אחד, וכן לעולם אין המספר מגיע יותר מן עשרה כי אחר עשרה חוזר לספור אחד עשרה, ודבר זה יתבאר בפרק בעשרה ובשאר מקומות ואין להאריך בזה, ומכל מקום כיון שעשרה אין עליו תוספות אבל יש תוספות עד עשרה, ולפיכך כל המספרים שעד עשרה הם חסרים. והשם יתברך שהוא השלם, אין שכינתו עם הדבר החסר ומפני כך אין השכינה שורה בפחות מעשרה, ואין דבר שבקדושה פחות מעשרה.
ובכך גם מבאר הטעם, שעולמנו זה נברא בעשרה מאמרות, ויסוד תורתנו הלא הוא עשרת הדברות. עיין שם באורך.
נמצא שכל עשרה הרי היא מערכת ושלימות לעצמה, ומכל מערכת כזו העשירי קודש לה'!
ומצינו ממש עניין זה במעשר בהמה, אשר כולם נכנסים לדיר להתעשר, ומעביר השבט על גבו של היוצא העשירי, והרי הוא קודש לה'.
וכעין זה במעשר כספים, מחלק הוא את ממונו לעשרה חלקים והעשירי עולה הוא קודש לה'.
ויש באופן זה להשרות ברכה בכל יתר החלקים, ולהרבותם מכח הקדושה החלה מחלק גבוה, ולכך דרשו חז"ל (שבת קיט.) "עשר תעשר" - 'עשר בשביל שתתעשר'.
וכעין זה המובא במדרש: (פסיקתא דרב כהנא סי׳ י) 'ר' לוי פתר קריה בזה שאינו מוציא מעשרותיו כראוי, דא"ר לוי מעשה באחד שהיה מוצי' מעשרותיו כראוי, והיתה לו שדה אחת עושה אלף מידות, והיה מוציא ממנה מאה מידות למעשר, ממנה היה ניזון כל ימיו וממנה היה מתפרנס כל ימיו. בשעת מיתתו קרא לבנו ואמר לו, בני תן דעתך בשדה זו, כך וכך היתה עושה וכך וכך הייתי מוציא ממנה למעשר, ממנה הייתי ניזון כל ימי וממנה הייתי מתפרנס כל ימי. בשנה ראשונה זרע אותה הבן ועשה אלף מידות והוציא ממנה מאה מידות למעשר, בשנייה הכניס בה עין צרה והיה פוחת עשרה והיא פוחתת מאה, פוחת עשרה והיא פוחתת מאה, עד שעמדה על מעשרותיה, וכיון שידעו בו קרוביו לבשו לבנים ונתעטפו לבנים ונכנסו אצלו. א' להם מה באתם לשמוח על אותו האיש שנידווה, אמרו לו, חס ושלום לא באנו אלא לשמוח עימך, לשעבר היית בעל הבית והקב"ה כהן, ועכשיו נעשתה כהן והקב"ה בעל הבית. א"ר לוי מי פחית לה שנה מן שנה, שנה עילוי עדנה. לפיכך משה מזהיר את ישר' ואו' להם עשר תעשר את כל תבואת זרעך׳ (דברים יד כב).
וכבר כתבו בספרים דיש בזה ללמדנו, הנהגה גדולה לאדם שיפריש לכבוד בוראו מלבד ממונו מכל מה שחננו כנאמר: "כַּבֵּ֣ד אֶת ה' מֵהוֹנֶ֑ךָ וּ֝מֵרֵאשִׁ֗ית כָּל־תְּבוּאָתֶֽךָ".
ופירש"י מהונך. מכל מה שחננך אפי' מקול ערב (אל תקרי מהונך אלא מגרונך): (משלי פ"ג פס ט)
ובזו תחול הברכה במעשה ידיו, ותשרה השכינה בכל אשר לו, ויהי נועם ה אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו.
שבת שלום ומבורך!
- להערות והארות ניתן לפנות כאן