מי שהמילים "דין" או "משפט" מעלות בו רגשי חיבה רכים או געגועים מתרפקים, מי ש"משפט" מצטייר לו כמשהו טוב וחיובי ואהוב ונחמד ונעים – שיקום!
אפס.
איך אפשר להתרפק על דין ומי יכול לחבב משפטים?!
משפט זה רע. משפט זה אשמה. משפט זה עונש. משפט זה משהו מאוד מפחיד ומלחיץ ומרתיע!
יכול להיות שיש כזה דבר בעולם "משפט מרגיע"??
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ... וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק... לְמַעַן תִּחְיֶה" (דברים, טז, יח-כ) – בני ישראל מצווים להציב בכל עיר שופט, שתפקידו להעמיד את הדת ולשפוט בין איש לרעהו. ואם תעשו משפט צדק, מבטיחה התורה, אז תזכו לחיים ולברכה.
ולמה משפט צדק הוא ערובה לחיים טובים?
מסביר המדרש: "במקום שיש דין – אין דין, ובמקום שאין דין – יש דין. ומהו כן? אלא אמר ר"א: אם נעשה הדין למטה – אין הדין נעשה למעלה, ואם לא נעשה הדין למטה – הדין נעשה למעלה" (מדרש רבה, דברים, פרשה ה, פסקה ה).
יש עצה כזאת להינצל מדיני שמים – מגלה לנו רבינו – אם תשפוט את עצמך, פה, למטה, אז תנצל מדינים שלמעלה: "וּמִשְׁפָּט, הוּא מַה שֶּׁהָאָדָם שׁוֹפֵט וְדָן עַצְמוֹ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁעוֹשֶׂה, טֶרֶם שֶׁיָּדִינוּ אוֹתוֹ לְמַעְלָה. וְעַל יְדֵי מַה שֶּׁהוּא בְּעַצְמוֹ שׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ נִצּוֹל מִדִּין שֶׁלְּמַעְלָה, כִּי 'כְּשֶׁיֵּשׁ דִּין לְמַטָּה אֵין דִּין לְמַעְלָה'..." (ליקוטי מוהר"ן, תורה קנד).
אז טוב, החלק השני נשמע מבטיח; להינצל מדיני שמים – לזה כולנו מסכימים... אבל החלק הראשון – לעשות דין לעצמי?! לדון אותי? לשפוט אותי? לבקר אותי?
בסדר, אם זה מה שצריך לעשות – ובפרט עכשיו, בחודש אלול, ויום הדין בפתח, ואני מחפש הגנה וסגולה והמתקה לדינים – אז אעשה את זה. אולי. אבל תדעו לכם, שאני לא רוצה! תדעו לכם, שהילד שבתוכי משתולל עכשיו על הרצפה ובועט בקירות את ה"לא רוצה" הזה; לא רוצה! לא רוצה!! לא רוצה!!! לא רוצה דין ואל תשפטו אותי! אל תגידו לי איפה טעיתי וגם לא מה אני צריך לתקן! די! לא עשיתי שום דבר! עזבו אותי!!
והשאלה היא למה? למה יש לנו בתוכנו נוגדנים היסטריים-מצוקתיים לכל מה שמריח ביקורת או שיפוט? מה קורה לנו מול ביקורת? האם זה חייב לקרות? והאם יש כזה דבר – דין מתוק? למה אנחנו מפחדים מביקורת ונמנעים להסתכל על הרע ועל איפה שטעינו?
כי אנחנו בטוחים שזה אנחנו, הרע, ושזה אנחנו בעצמנו, הטעות.
הרע שעשינו מצטייר לנו כמו זהות. אנחנו כל כך בטוחים, שאנחנו לא טובים בשורש, עד כדי שאם נקבל ביקורת ואם נודה שטעינו או שחטאנו, זה יהיה כמו לחתום על גזר דין שמוחק את הקיום שלנו; נכון ונכון, אנחנו פסולים. אנחנו בכלל לא קיימים. אין לנו זכות לחיות. אין לנו זכות לפתוח את העיניים בבוקר. אין לנו זכות לקבל שום דבר טוב. אנחנו משהו מלוכלך ומקולקל. אז לפח וחסל...
זו התחושה שלנו מול ביקורת, מרוב גלות.
ואתחלתא דגאולה זה ללמוד מחדש, מפי הצדיקים, מה זה משפט, ואיך עושים דינים.
לעשות דין למטה זה, קודם כל, לקלוט שאני עצם טוב. אני עצמי נשמה טהורה. אני מתוק ויקר ומופרד מהרע. הרע זה לא אני; זה רק לבוש שהתלבש עלי. ואם חטאתי, זה לא אני הפגום, אלא המעשים שלי. ואם אני טועה, זה לא מוחק את הקיום שלי! אני נשאר טוב נצחי!!
אחרי שאני עושה את ההפרדה הזאת ביני (הטוב) לבין הלבושים (המלוכלכים) שעלי, אני יכול להתקדם לשלב הבא של המשפט – להיכנס לחדר, לסגור דלת, לשבת מול עצמי ולעשות חשבון נפש. להסתכל למציאות בעיניים בלי למצמץ, ולבדוק באופן ענייני איפה הטעות ואיפה לתקן. הנה, בוא נראה, מה זה החולצה המלוכלכת הזאת? לא מתאים לי! אני כזה יפה וטהור! לא מתאים לי הלכלוך הזה! בוא נבדוק איך אפשר לעשות תשובה, איך אני זורק אותה ומחליף באחרת, נקייה.
אבל אני יודע ומרגיש באופן הכי ברור בעולם – זה לא אני! לא אותי זורקים לפח! לא אותי פוסלים במשפט! אותי – מגלים במשפט, אותי שמתחת לזבל...
ואז אני גם זוכה להינצל מדין שלמעלה.
הרי מה זה דין למעלה?
כשעושים משפט למעלה, המטרה היא אותה מטרה – לגלות לך שאתה טוב ולקלף ממך את הרע שדבק בך. אבל אם אתה מחזיק את הרע ובטוח שזה אתה, אז זה כואב. זה כמו ניתוח. בסך הכול מנסים לקחת ממך חולצה מגעילה שהתעלקה עליך, ואתה מרגיש שכורתים לך איברים ומנסרים אותך בעצמך!
כשאתה עושה משפט בעצמך-לעצמך, כשאתה עושה הפרדה בינך לבין הרע ומשחרר אחיזה, זה כבר לא כואב. זו לא כריתה. זה פשוט ומרגיע כמו להחליף חולצה מלוכלכת בנקייה.
מבינים? – משפט, זה לא שופט מפחיד עם פטישים ועונשים. משפט הוא הזדמנות מדהימה להתנקות. להשתחרר מכל המועקות, להיפרד מכל החולצות החונקות, להתקדם אל המקום האמתי שלי ולהיבנות.
נו, אז מי מפחד ממשפט?...
שיקום!