"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר" (שמות ל"ב פסוק י"ט)
מעשה "שבירת הלוחות" דורש בירור. כאשר הוא עודנו נמצא על הר סיני, משה מקבל את הידיעה מה' - שהעם חטא בחטא נורא. משה גדול המאמינים, אינו מפקפק לרגע בדברי האלוקים, ומיד - עוד קודם ירידתו מההר, הוא מתחנן לה' שיסלח להם: "וַיְחַל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ" (פסוק י"א). אך למרות כל זאת, הוא עדיין אוחז בידיו בחזקה את הלוחות - ואינו מרפה מהם, "וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ" (פסוק ט"ו), ורק "כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת, וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר".
אם משה רואה בשמירה על הלוחות "נכס לְאוּמִּי" לצורך ההצלה שלהם מן החטא שעשו, מדוע בכל זאת הוא שובר אותם בסופו של דבר? ואם לדעתו העם אינו ראוי לקבל את הלוחות שבידו, מדוע הוא חיכה עד עכשיו? הרי היה עליו להשליכם כבר במעלה ההר, ולא למרגלותיו.
תמיהה זו, באה לידי ביטוי במדרש דברים רבה (פרשה ג): "ירד משה מן הרקיע והיו הלוחות בידו, ולא שברן עד שראה בעיניו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, לא היית מאמין לי שעשו להן עגל?!"
רבי עובדיה ספורנו כתב, שכל זמן שהיה משה על ההר ושמע על החטא, חשב שמן הסתם החוטאים עצובים ומתחרטים. רק כאשר ירד מההר וראה "אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת",אז הבין שהם שקועים ברשעתם "שהיו שמחים בקלקול שעשו". כעין הפסוק: "כִּי רָעָתֵכִי - אָז תַּעֲלֹזִי" (ירמיהו י"א)."ובזה התקצף ונואש שיוכל לתקון המעוות, באופן שיחזרו לתמותם - ויהיו ראויים לאותן הלוחות". אשר על כן, "וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם". וכן כתב האלשיך: "החוטא ומתעצב - יש לו תקווה לשוב ליתקן, אך השמח בעוונו - אבדה תקותו, חס ושלום".
רעיון זה מקבל חיזוק מהדקדוק בכתוב: "וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת", העגל בה"א הידיעה, ומחולות ללא ה"א הידיעה, משמע על העגל הוא כבר שמע מאלוקים, וידע עליו. לעומת זאת, המחולות היו חדשים בעיניו, ובעקבות החידוש הזה, הוא שבר את הלוחות.
האלשיך כותב - רעיון נוסף: טבע האדם שאינו מתפעל כל כך בידיעתו - עד שיראה בעיניו, ואף על פי ששמע משה מפי הגבורה את כל פרטי החטא שחטאו העם בעגל, "עם כל זה, לא התפעל לחרות אפו על הרעה הגדולה - עד ראה בעיניו". שהרי "תמונה אחת - שווה אלף מילים!" ומראה העיניים, מותיר רושם כבד יותר - על נפש האדם.
האברבנאל מציג את אותה התכונה, אך מבאר באופן שונה: משה התאפק מלהשליך את הלוחות על ההר, על מנת לשבור אותם דווקא במחנה ישראל - מול עיניהם הנדהמות של העם,"כי יותר תתפעל הנפש ממה שיראה האדם בעיניו, ממה שישמע מפי המגידים. ולכך הביאם מההר, להראותם להם - ולשברם לעיניהם".
כלומר, הוא רצה לעורר את העם ולזעזע אותם - על ידי שיראו בעיניהם את הלוחות נשברים. ובפרשת "עקב" (דברים ט) הוסיף האברבנאל, שמאותה סיבה, אפשר להבין "למה נתן השם יתברך את הלוחות למשה - אחרי שכבר עשו ישראל את העגל?!" והוא כדי שישבור את הלוחות - לעיניהם.
רבי מאיר שמחה מדווינסק, בעל ה"משך חכמה" מסביר את שבירת הלוחות, כחלק מתיקון שורש החטא של בני ישראל. כאשר ירד משה מההר וראה את העגל ואת ההתמסרות אליו, הוא הבין את הגורם לחטא. העם נפל בעקבות "החולשה האנושית" שמתקשה להשיג מציאות מופשטת - שאינה מורגשת בחושי האדם. הם היו זקוקים לאוֹבְּיֶיקְט מוחשי ונראה לעין, אדם או עצם, שיוכלו לתלות בו את "הרוח האלוקית". כל זמן שמשה היה אתם, תלו זאת בו. ועכשיו, מצאו לו תחליף בדמות צלם עשוי זהב.
ומשום כך, "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת". פתאום, הכתה בו ההכרה שאם הוא יציג בפניהם את הלוחות השלמים "היו כמחליפים עגל - בלוח, ולא סרו מטעותם!" הלוחות גם הם עצם מוחשי, והעם עלול לתלות בהם מעתה את יהבו - כמו שעשו עם העגל.
משום כך, משה רואה לנכון לשבור את הלוחות, וביחד עם זאת "לנפץ את המִיתוֹס" - "לעקור מהם כל דמיון כוזב" כאילו יש כח וקדושה בחפץ כלשהו. "כי אין שום קדושה ועניין אלוקי כלל, בלעדי מציאות הבורא יתברך שמו" הקדושה היחידה היא - האלוקים, ומה שהוא בחר לקיים בו שכינתו. אבל אין ביד האדם כח להקדיש דבר שלא דיבר בו ה'.