בפרשת "וארא", מתוארת "נקודת המִפְנֶה". אלו הם רגעיה האחרונים של "גלות מצרים", ומשה ואהרן מקבלים את ההוראה "לצאת לדרך": "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם - לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (פרק ו פסוק י"ג). בעוד רגע קט, תחל התנועה האדירה של עשרת המכות וגאולת ישראל ממצרים.
ופתאום, בלי שום הודעה מוקדמת, רואה התורה לנכון - לעצור! ולספר את תולדותיהם של השבטים - ראובן שמעון ולוי, כאשר ההתמקדות על ייחוס שבט לוי - עד משה ואהרן: "אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן וכו' וּבְנֵי שִׁמְעוֹן וכו' וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם וכו' וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וכו' אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם" (פסוקים י"ד - כ"ה). וכבר עמד על כך רש"ר הירש בדבריו: "מיד בולטת לעין, הפסקת הסיפור על ידי סדר יוחסין - הנתקע לאמצעיתו".
ולבסוף, מדגישה התורה - פעם אחר פעם, שהם הם משה ואהרן, הצועדים בדרכם לארמונו של פרעה: "הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם. הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (פסוקים כ"ו - כ"ז). ותמה הרב הירש: "כמו זרים לחלוטין היו לנו אנשים אלה, ורק כאן הכרנום!"
אם כן, הסיפור המקראי העוסק במשה ואהרן היוצאים לדרכם אל פרעה - מפסיק בבת אחת, ועובר לתיאור תולדות השבטים - שגם הוא אינו מושלם! רק אחרי "ההפסקה" התמוהה הזאת, ממשיכה התורה לתאר את קורותיהם של משה ואהרן: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי ה' דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ" (פסוק כ"ט).
ביאור העניין - לדבריו, שבפרשה קצרה זו, טמון שיעור חשוב - דווקא לאור הרגע הגורלי הזה: "עד הנה נכשלו מאמציהם של משה ואהרן - לחלוטין. ואלמלא דברים שאירעו אחרי כן, לא הייתה נחוצה הוכחה - כה מדויקת, לייחוסם ולקרבת משפחתם. אולם מעתה, תחל שליחותם עטורת הנצחון, שליחות אשר כמוה לא מילא עוד בן-תְּמוּתָה לפניהם, ואחריהם לא ימלא. מעתה נודעה חשיבות יתירה לעריכת רשימה מדוייקת של ייחוסם וקירבתם, כדי להעיד בזאת לכל הדורות - כי רגיל ואֱנוֹשִׁי הוא מקור מחצבתם! ורגיל ואֱנוֹשִׁי הוא טבע ברייתם!"
רוצה לומר, דווקא לאור העתיד הקרוב הצופן למשה ואהרן יצירת אותות ומופתים אדירים - שלא עשה כמותם בן-אנוש מעולם, כדוגמת עשרת המכות וקריאת ים סוף, ניתן היה להתבלבל ולייחס להם תכונות על-אנושיות, מעין "גִּיבּוֹרֵי-עַל".
משום כך, רגע לפני שהכל מתחיל, התורה מחדדת את העובדה - שמשה ואהרן הרי הם "כאחד האדם" - נולדו לאב ואם ידועים, ומיוחסים דור אחר דור - לשבטם ולמשפחתם, ו"הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן". למרות השליחות המדהימה - שהם עומדים לבצע. עלינו לזכור, שמדובר באנשים בשר ודם, ואל לנו להפוך אותם בעינינו - לאלילים, בעלי כוחות מיוחדים.
בכך הוא מבדיל בין האמונה היהודית - לאמונות הטפלות האחרות, ובמיוחד לאמונה הנוצרית, המבוססת על "אישיות" שמייחסים לה באוילות - "תכונות אלוהיות": "גם בתקופה העתיקה, קרה שאנשים - שהצטיינו כמיטיבי עמם, ניטלה מהם אחרי מותם דמותם האנושית, ובגלל עלילות פאר "אלוהיות" - זכו למוצא "אלוהי".
"הלא ידוע לנו, על יהודי אחד מדור מאוחר יותר, שתעודת ייחוסו לא נמצאה בידו, והואיל ולא נמצאה, ויען כי הביא להם לבני האדם מעט ניצוצות - אור, שאך שאלם ממשה האיש, הפך בעיני הגויים לברוּא - אלוהים, ופשע היה להטיל ספק באלוהותו".
לעומת זאת, "משה שלנו - היה אדם, נשאר אדם, ולעולם לא יהיה כי אם - אדם!" לצורך כך, מציגה כאן התורה את "תעודת הלידה" שלו. "ציווהו כאן ה' להציג את תעודת ייחוסו, ולהצהיר בזאת על העובדה - כי: ביום דיבר ה' אל משה בארץ מצרים, הכל הכירו את הוריו והורי הוריו, דודיו ודודותיו, דודניו ודודניותיו. את כל ייחוסו ואת כל קרוביו הכירו. זה שמונים שנה ידעוהו - כבשר ודם, כפוף לטבע האדם על ליקוייו וחולשותיו, על דאגותיו וצרכיו, איש ככל יתר האנשים, ביניהם נולד וחונך".
ייחוס זה, מטרתו "לקיים אמת זו: משה, גדול האדם בכל הדורות - היה אדם ורק אדם. ומעמדו, לא היה מעבר להשגתם של אנשים בני-תְּמוּתָה".