"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (פרק ופסוק י"ג)
בפסוק זה, מתוארת "נקודת המִפְנֶה". עד כה, נחלו משה ואהרן אכזבות ומַפַּח נֶפֶשׁ בעקבות תוצאות שליחותם - שלא הטיבה עם היהודים במצרים. פרעה הגיב בחריפות על הדרישות שלהם, והכביד - עוד יותר, את עולו על צוואר העם הישראלי - הנתון למרותו. וכבר פנה משה אל האלוקים, ושאל: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה? לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי? וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ - הֵרַע לָעָם הַזֶּה, וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (פרק ה).
אחרי שכנועים והבטחות נוספות - על הגאולה העתידה לבוא, עדיין - מעידה תורה, שבני ישראל "לֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה - מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". ומשה, שוב עומד ותוהה: "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי. וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה - וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם". אבל עכשיו, אנו נחשפים - לרגעיה האחרונים של "הגלות". מכאן ואילך, כבר הוכשרה הקרקע - להצלה הממשמשת ובאה, ועוד מעט קט יחלו לנוע גלגלי הענק של תהליך "גאולת מצרים".
רש"ר הירש עומד על "שינוי הסגנון" - בפניה הנוכחית של האלוקים אל משה ואהרן - "וַיְצַוֵּם": "עתה הושם הקץ לכל ההיסוסים. עד כה ניתנה השליחות - באמצעות הדיבור הרך, המכוון לרכוש את לב המאזין ולקרבו אל התוכן. אך מעתה - בצורה החלטית ובלשון פקודה: "וַיְצַוֵּם" - אל לכם עוד להרהר, האם מוכשרים אתם אם לאו, רק צייתו! ומכאן תחילתו של עצם סיפור הגאולה". לדבריו, מרגע זה ואילך, אין צורך "לשכנע" את משה לשליחותו, אין מקום לדו-שיח או סירוב, כי מעתה השליחות מוטלת על משה ואהרן "בפקוּדה!" וכל היסוס הרי הוא כ"סירוב פקוּדה".
בתלמוד הירושלמי (ראש השנה ג) מבואר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - על מה ציוום? על פרשת שילוח עבדים". מפתיע לגלות, שבדיוק ברגע הזה - "הרגע שלפני הגאולה". רואה הקב"ה לנכון לצוות את העם ההולך ומתהווה, בציווי הראשון - שילוח עבדים עבריים לחופשי, אחר שש שנים!
התלמוד תולה בציווי הזה - את דברי ירמיה (פרק ל"ד): "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר. מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וכו' לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם ה' אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ". הנביא בתוכחתו, מעיד על העונש החמור - למי שמתעקש לשעבד את עבדיו. ובעקבות זאת, מציין הירושלמי: "לא נענשו ישראל - אלא על פרשת שילוח עבדים!" מדברי הנביא עולה, שיוצאי מצרים כבר נצטוו על שחרור העבד העברי, ולמרות שלא מצינו כן - בצורה מפורשת בתורה, חז"ל מכוונים אותנו לכאן: "וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - על פרשת שילוח עבדים"
אם כן, "המצוה הראשונה" שניתנה ליהודים יוצאי מצרים - עוד קודם שניתן "אות הפתיחה" לתהליך הגאולה - הייתה "מצות שילוח עבדים", ומכאן התמיהה: מדוע זה נחוץ - דווקא עכשיו?! מדוע אי אפשר לחכות עם מצוה זו, על מנת להשמיע אותה יחד עם חברותיה - במעמד הר סיני?
רבי חיים שמואלביץ (שיחות מוסר) מבאר, שבאופן טבעי - מי שהתרגל לנוחות שירותיו של העבד, יהיה לו קשה לשחרר אותו - בבוא העת, ולוותר על הפְּרִיבִילֶגְיָה הזאת. משום כך, ב"תזמון מדוייק" - נבחרה דווקא שעה זו, כאשר היהודים עצמם טועמים מנחת זרועה של ההתעמרות המצרית - המשעבדת אותם. בשעה שהם עדיין מזדהים בכל לבם - עם מצוקותיו של העבד, ורגע לפני שהם הופכים להיות "בני חורין", מוצא האלוקים לנכון לְשַׁמֵּר את "ההזדהות" שלהם, "לצלם" בלבם - את הרגע הזה! ולדרוש מהם - שביום מן הימים, כאשר יהיו להם עבדים משל עצמם - זכוֹר יזכרוּ את ההרגשה הזאת, ינהגו ברחמנות עם עבדיהם, וישחררו אותם בלב שלם - בתום שש השנים.
נמצאנו למדים: ברגע של התעלות והתרגשות חיובית, שמן הסתם - תלך ותדעך, עלינו לנצל את המוֹמֶנְטוּם, "להקפיא" את חוּמה של ההתרגשות, על מנת שנוכל להשתמש בה - בעת הצורך, גם בעתיד.