השימוש בכוח שהשתקף מהתמונות שפורסמו מההפגנה ביום ראשון האחרון, צריך להדאיג כל אדם ששלטון החוק במדינת ישראל חשוב לו. תמונות אלו קשות לצפייה ומצריכות בדק בית יסודי הן מצידה של משטרת ישראל והן מצד המפגינים.
כמי שעוסקת שנים רבות בדין הפלילי ונחשפת לא מעט לתיקים העוסקים בעבירה של תקיפת שוטרים מצד אחד ובכאלה העוסקים בתקיפה מצד שוטרים המתבררים במח"ש מן הצד שכנגד, אני יכולה לומר כי גורלו של תיק אלימות בו מעורבים אנשי חוק ואזרחים מוכרע לא פעם על קצה השערה בהכרעה של גרסה מול גרסה. כמובן כשעוסקים בתיקים בהם יש חומר ראייתי מבוסס כגון : תמונות שצולמו בעת האירוע על יד מאן דהוא , או סרטונים המתעדים את האירוע, הרי שאז ההכרעה היא באופן יחסי קלה. כך, לא פעם אדם המואשם בעבירה של תקיפת שוטר טוען לא פעם כי דווקא הוא זה אשר הותקף על ידי איש המרות. במצב דברים כזה הניסיון מלמד כי לא קל להוכיח כי הקערה הפוכה למעשה. כך, כאשר האירוע אינו מצולם, ואין הוכחות לאלימות השוטרים הופך הדבר לתיק של "מילה נגד מילה", ולאזרח הקטן כמעט ואין סיכוי בדרך כלל, לגבור על גרסתו של איש החוק והמרות, אשר נתפש בעיני בית המשפט כחסר פניות.
דו"ח הפרקליטות שהתפרסם אתמול, מעלה נתונים מדאיגים לפיהם 84% מהתיקים שהוחלט להגיש בגינם כתב אישום, מסתיימים בהרשעה, באורח פלא כאשר מדובר בעבירות שוטרים ב-68% מבין התיקים התקבלה החלטה שלא להעמיד לדין פלילי או משמעתי, או לחלופין, התיק נסגר כשעילת הגניזה הנה חוסר אשמה או חוסר עניין לציבור.
באופן עקרוני, מח"ש אמורה להיות גוף עצמאי ובלתי תלוי במשטרה, אשר מתפקידו לחקור שוטרים. בסמכותה של מח"ש לחקור חשד לעבירה שבוצעה על-ידי שוטר, כאשר העונש הקבוע בצדה הינו מעל שנת מאסר. ייתכנו מקרים בהם לאחר בדיקה יוחלט במח"ש כי הדרך המתאימה לטיפול בתלונה הינה באמצעות דין משמעתי, והתלונה מועברת למשטרת ישראל.
היחידה לתלונות הציבור במשטרת ישראל מטפלת בתלונות בנושאים הקשורים לאופן ההתנהלות של המשטרה, ובהן תלונות שעניינן התנהגות בלתי נאותה של שוטרים או מילוי לקוי של תפקידם. במקרי הצורך, היחידה מנחה את קציני התלונות במרחבים כיצד לטפל בתלונות נגד השוטרים.
כל זה יפה ברמת התאוריה. אך כידוע, תיאוריה לחוד ומציאות לחוד. המציאות מלמדת אותנו לא פעם למרבה הצער, כי היד קלה על ההדק באשר למעצרים והגשת כתבי אישום נגד אזרחים בעילת תקיפת שוטר או העלבת עובד ציבור, אולם מנגד, אחוז התיקים הנסגר במח"ש הינו גבוה ולא פעם, אף כשמדובר בתיקים בהם נגרמה חבלה פיזית לאזרח, מוצאים אנו כי תיקים אלו נסגרים שכן "השימוש בכח סביר נמצא מוצדק" או כי "לא הובאו כל ראיות לביסוס טענותיו של האזרח". ניתן להבין את ההיגיון שבסיס מציאות זה המתבסס על הרציונל כי יש לאפשר למשטרת ישראל לבצע את עבודתה מבלי לשתק שוטרים פן יחששו למגר פשיעה או התנהגות פלילית או בריונית מצד אזרחים. ואולם, מכאן ועד תעוזתה של משטרת ישראל במקרים כגון אלו הנחשפים לאחרונה בתקשורת הישראלית – ארוכה.
לצד האמור, גם על המפגינים יש לזכור כי גבולותיה של הפגנה צריכות להיות חוקיות וממודרות במסגרותיו של החוק. כמו כן, גם שוטרים - בשר ודם הם. מלאכתם קשה ופעמים רבות אף כמעט בלתי אפשרית. מצד אחד מוטלת על משטרת ישראל החובה לאפשר הפגנות דמוקרטיות כחלק מחופש הביטוי, ככלי פוליטי החזק ביותר של אזרח במדינה דמוקרטית, ומנגד מוטלת עליה החובה לשמור על הסדר הציבורי. מראות של אזרחים שנשכבים על הכביש ומונעים תנועה חופשית של אזרחים - אינם מתקבלים על הדעת. הנפש מזדעזעת לשמוע מפגינים צועקים על יהודים, אזרחי המדינה "נאצים". הפגנה ככל הפגנה – אינה היתר לאלימות מילולית או פיסית. לא הכל מותר בשם חופש הביטוי, אם כי יש לאפשר לו מקום רחב בכדי לא לדמות למשטרים אפלים וטוטליטריים.
אכן, אנשי שלטון החוק צריכים לגלות איפוק. יש לזכור כי שלטון החוק אינו פוסח על מי שלובש מדים. דווקא במדינה דמוקרטית על אנשי המרות להכיל קריאות קשות במהלך הפגנת דעה לגיטימית ולנהוג באיפוק ובממלכתיות. ככל שמתעורר הצורך בשימוש בכח מצד המשטרה, הוא צריך להיות סביר ומידתי. בל נשכח, בסופו של יום כי כוחה של המשטרה אינו שווה לזה של האדם הפשוט. כוחו של השלטון אינו שווה לכוחו של האזרח ומילת המפתח צריכה להיות מידתיות חוקתית, שאם לא כן צריך שיהיו לכך השלכות בדין.