בית המשפט העליון בפסק דין תקדמי קבע כי הכללים הנהוגים עד היום במשמורת משותפת לילדים מגיל 6-15 שנטל תשלום המזונות הוא על האב שמחויב להעביר לידי האישה תשלום מזונות חודשי קבוע בסכום לא מבוטל, כאשר הוא אינו מביא בחשבון את היקף ההוצאה שבה הוא נושא בעצמו עבור כלכלת הילדים עת הם שוהים עמו, וכתוצאה מכך עלולים היו משאביו של הגבר להצטמצם עד כדי פגיעה ממשית ביכולתו לספק רמת חיים נאותה לילדיו ולו עצמו, אינו שוויוני ומביא לפגיעה בילדים ובאבותיהם.
וע"כ קובע בית המשפט שוויון בנטל במקום שיש משמורת משותפת, שני ההורים יהיו חייבים לשלם מזונות ילדיהם, והחלוקה ביניהם תיקבע על פי יכולתם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות העומדים לרשותם בנתון לחלוקת המשמורת הפיזית בפועל, ובתשומת לב לכלל נסיבות כל מקרה לגופו.
חלוקת נטל המזונות בין ההורים נקבעת על פי דינם האישי, שהוא הדין העברי, הפרשנות של הדין העברי בחיוב מזונות הילדים מתחלק לקבוצות גיל, ולפיה ילדים עד גיל 6 האב חייב לבדו ובאופן מוחלט במזונות הדרושים לילדיו, וחובה זו נובעת מעצם האבהות ולא מקשר הנישואין, ולכן היא עומדת בעיניה גם לאחר תום הנישואין, משמעות הדבר היא כי האב חייב לשלם את דמי המזונות ההכרחיים של ילדיו בכל מקרה, גם אם מצבו הכלכלי רע, ואף אם יש לילדים מקורות חלופיים לפרנסתם.
קבוצת גיל השנייה הוא ילדים בגילאי 6-15 שאז חובות האב במזונות הוא מדין "צדקה", אף שבמקור של הדין העברי, חובת האב הוא עד רק שיגיעו הילדים לגיל מצוה, דהיינו ילדה עד גיל 12, וילד עד גיל 13, בשנת תש"ד החליטה מועצת הרבנות הראשית להאריך את משך החיוב מגיל מצוה ועד גיל 15, כאשר בית הדין הרבני הגדול בראשות הרבנים הראשים דאז הרב עוזיאל והרב הרצוג קובעים שתקנת הרבנות הראשית אינה מבוססת על חיוב מוסרי גרידא של צדקה, אלא תקנת הרבנות הראשית יוצרת חובה משפטית עצמאית גמורה, והחיוב של האב מגיל 6-15 זהה בטיבה ובמהותה לחובה שחלה על האב לזון את ילדיו עד גיל 6, וניתנת לכפיה באותו האופן.
הקבוצה השלישית הם ילדים בגילאי 15-18, שאז החיוב הוא אך מדין צדקה, והוא חל באופן שווה על שני ההורים
הדיון בבית המשפט העליון נסוב סביב קבוצת הגיל של ילדים מגיל 6-15 שההלכה עד היום היא שמוטל על האב להעביר לאישה תשלום מזונות המכסה לפחות את צרכיהם ההכרחיים של הילדים, שסכום זה מחושב בדרך כלל כך: 1.400-1.300 ₪ לכל ילד עבור מזון ביגוד בריאות חינוך חובה ושאר צרכים מינימליים בסיסיים (הסכום נחפף באופן חלקי כשמדובר בכמה ילדים) ובנוסף תוספת של כשליש עד מחצית מהסכום שמשלמת האישה עבור המדור שבו היא גרה, בעוד שהאישה פטורה מהם לחלוטין, ותהא חלוקת המשמורת הפיזית אשר תהא, וכל זה אף שהבעל מספק לילדיו בעצמו מדור ביגוד ושאר צרכים הכרחיים בסיסים במחצית מהחודש שבה הילדים שוהים עמו.
כמו כן הנהוג עד היום הוא, שבנוסף לחיוב המוטל על האב במזונות ההכרחיים, יש גם מזונות נוספים שהם מדין צדקה, שהם תוספת על השיעור המזונות ההכרחיים שבהם חייב האב לבדו, והם נועדו להביא את הקטין ככל הניתן אל רמת חיים שבה הורגל ערב הפירוד, או לזה שלה הוא ראוי, והחיוב הזה שהוא מדין צדקה, חל במידה שווה בין על האב ובין על האם, ואכיפתו של חיוב הצדקה על האב ועל האם, מותנה בשני תנאים מצטברים, גם שההורה עצמו אמיד, כך שלאחר סיפוק צרכיו שלו, נותר בידו לתת צדקה, וגם שהקטין נצרך, ואין לו מקורות עצמאיים משלו לסיפוק צרכיו. וסכום הצדקה הזו יחולק בין האב לבין האם, על פי מפתח יחסי של הכנסותיהם מכלל המקורות, לרבות הכנסה משכר עבודה.
בית המשפט קובע בפסיקתו שיש לסטות מההלכה הנוהגת לגבי מזונות ילדים בגילאי 6-15 הנתונים פיזית במשמורת משותפת, משום שהלכה זו עלולה להותיר את האב בלא המשאבים הדרושים לו כדי להבטיח את רווחת הילד ואת טובתו עת הוא שוהה עמו, וכמו כן ליצור קושי כלכלי ממשי עבור האב עצמו, וע"כ הם קובעים שכאשר המשמורת הפיזית משותפת לגמרי, ואין פערים כלכליים משמעותיים בין ההורים, החובה לדאוג לכלל מזונות הקטין מוטלת באופן שווה על שני ההורים, תוך שחלוקת החיוב ביניהם נקבעת על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות, לרבות הכנסה מעבודה.
בפסק הדין השופטים מציינים שקביעה זו אינה סותרת לדין האישי, ומתאימה לפרשנות ההלכתית שלפיה בגילים האמורים חיוב המזונות של ההורים לילדים הוא מדין צדקה, ולפי גישה זו החובה לדאוג לכלל המזונות צריכה להיות שוויונית ולאו דווקא על האב.
כמו כן הציעו השופטים שבמשמורת משותפת להקים מנגנון של "הורה מרכז" – כלומר "ניהול מרכזי" של ההוצאות הנוספות בידי אחד ההורים, ולמנות את אחד ההורים כ"הורה מרכז" אשר יקבל לידיו בראשית החודש מחצית מסכום המזונות המיועד עבור הוצאות שאינן בגין הפעילות היומיומית השוטפת, דהיינו לצרכים אחרים, כגון ביגוד, ספרים, טיפול רפואי לא צפוי, ועוד, סכום זה יוערך בכל מקרה על ידי בית המשפט, בהתאם לגילאי הילדים ולצרכיהם, ההורה המרכז ינהל חשבון הוצאות זה, ויוציא את הכספים במתכונת שתבטיח תיאום ואיזון בין מכלול הצרכים של הקטינים.
בקרב עורכי הדין המטפלים בדיני משפחה יש תחושה שפסק דין זה ישליך בכלל על החשיבה של בתי המשפט לגבי תשלום מזונות הילדים, כמו כן שפסק דין זה יורחב בעתיד הלא רחוק גם לגבי ילדים צעירים יותר, וכבר מגיל אפס ההוצאות יהיו משותפת במשמורת משותפת, אף שילדים עד גיל שש הדין האישי קובע שהחיוב של האב הוא אינו מדיני צדקה, והוא חיוב מוחלט על האב.
כעת רק נשאר לראות איך יתמודדו בתי המשפט עם גל התביעות לביטול המזונות מצד האבות במקום שהמשמורת היא משותפת, ונטל המזונות הוא על האב.
הכותב: עו"ד יהושע דוב פלדשטיין הנו עו"ד לדיני משפחה
* המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
הצגת כל התגובות