אין מצוות רבות הנותנות תחושת סיפוק רבה יותר ממצוות מתן מתנות לאביונים הנהוגה בחג הפורים המתקרב. עם זאת, חובה על המדינה לחדול מלהתייחס לנכים שבקרבנו כנזקקים ולהפסיק לנהוג בקצבאות הביטוח הלאומי כמתנות לאביונים.
אין מדובר במתנה! אין מדובר בחג הנחגג פעם בשנה! מדובר בזכות בסיסית לקיום בכבוד במשך כל השנה חרף מצב רפואי ותפקודי קשה ועל כן, יש להמשיך ולתמוך במאבק הנכים להעלאת הקצבאות שאמור להתחדש מיד אחרי החג.
"קצבת הנכות התעדכנה בפעם האחרונה לפני 15 שנה בעוד ששכר הח"כים, השופטים והשרים התעדכן 15 פעמים בתקופה הזאת" נאמר לפני ימים אחדים בכנס של מטה מאבק הנכים "איך אתם חיים?", נשאל הקהל והתשובה הייתה: "לא חיים".
חרף הבטחות חוזרות ונשנות להעלות את קצבת הנכות העומדת כיום על פחות מ2,400 ש"ח לגובה שכר מינימום - נדחתה ההצבעה על הצעת החוק ושר האוצר, מר משה כחלון הקים צוות לבחינת ההצעה. החלטה זו, עוררה ביקורת מצד ארגוני הנכים, שטענו שהשר כחלון מנסה, למעשה, "למרוח" את הנכים.
"פירורים משולחן הגביר", כך מגדירה יו"ר מטה מאבק הנכים בישראל, את התוספת לקצבאות הנכים. האוצר הקצה 300 מיליוני שקלים בתקציב 2017 כתוספת לקצבאות הללו, אך המשמעות היא שכל נכה יקבל בממוצע עוד 100 שקלים בלבד. בעקבות המו"מ שניהל פורום ארגוני הנכים עם ממשלת ישראל מול ראש הממשלה בנימין נתניהו ולאחר שניתנו המלצות לטיפול בבעיות שהעלו חברי פורום הארגונים, הוחלט להקצות סכום זעום של 300 מיליון ש"ח בלבד כתוספת לקצבאות העוני שמעניק המוסד לביטוח לאומי לבעלי המוגבלויות בישראל.
פרופ' שלמה מור יוסף המנכ"ל היוצא של הביטוח הלאומי הוא הראשון להודות, כי הקצבאות שמחלק המוסד לביטוח לאומי הן "נמוכות מדי ולא מספיקות" כפי שתיאר בראיון אחרון לעיתונות. השכר הממוצע במשק עולה, אך הקצבאות אינן צמודות לו. לפי חישוביו, תוך עשר שנים, כ-25% מאזרחי המדינה ימצאו את עצמם מתחת לקו העוני.
כאשר נאמרת המילה "נכה" רואה רוב הציבור לנגד עיניו אדם היושב בכיסא גלגלים, אדם הסובל מפיגור שכלי עמוק או עיוור המגשש את דרכו בכתב ברייל. בפועל, אם נבחן את הדברים לפי כללי הביטוח הלאומי "נכות" היא מונח רחב עד מאוד, הכולל מגוון רחב מאוד של מצבים אנושיים.
רוב הנכים הכלליים אינם עובדים, הם חיים בעיקר מקצבת נכות. קצבת נכות המציבה אותם מתחת לקו העוני. אולם הצרכים של הנכים אינם שונים מאלה של אנשים אחרים בחברה הישראלית, בנוסף לצרכים מיוחדים בתחומי הבריאות, הסיעוד והניידות.
צדק חברתי נמדד, בין היתר, על-פי מידת הדאגה לחלשים ביותר בחברה. לפי קריטריון זה ישראל אינה יכולה לטעון שהיא חברה צודקת. הדרך לתקן את המצב הוא להעלות את ההכנסה של הנכים לרמה של שכר מחיה בכבוד, שהוא שכר המספיק לצרכים הבסיסיים. לנכים חסרי הכנסה מעבודה המאופיינים באי כושר השתכרות, יש להעלות את קצבת הנכות הבסיסית.
חשוב לומר עוד כי קצבת הנכות הכללית היא הנמוכה שבין 4 קצבאות נכות הקיימות בארץ: קצבה נכות של נפגעי עבודה, קצבת נכות של נכי צה"ל וקצבת נכות של נפגעי פעולות איבה. מדוע מופלים הנכים לרעה?
גלגוליה של קצבת הנכות בישראל מלמדים על היחס המפלה לרעה של קבוצה זו עוד מראשית דרכה: עם הקמת המדינה טופלו כמעט כל הנכים בישראל על ידי לשכות הסעד. הללו פעלו תחת חסותה של הסתדרות הכללית, אך הולאמו בשנת 1958 ועברו לבעלות המדינה. קבלת סעד – לעתים בדמות הלוואה או גמלה, לעתים בגדר סיוע חד-פעמי – הותנתה בדרך כלל במבחן הכנסה משפחתי, לפעמים גם של המשפחה המורחבת, כמו גם בקבלת ייעוץ ו/או טיפול. לפי פרסומי משרד הסעד, לימים משרד הרווחה, כ-27% מהפונים ללשכות היו בעלי מוגבלות או חולי.
ב-1953 החל ביטוח לאומי לספק קצבה גם לנכי עבודה. הקצבה נקבעה כשיעור מתוך השכר האישי לפני הפגיעה. כך כנראה נכנסה לשימוש הבדיקה הכפולה של אחוזי נכות לצד אחוזי אובדן כושר עבודה.
משך כל הזמן הזה לא התקיימה בחוק זכאות לקצבת נכות כללית, כי אם זכאות ל"סעד" שניתן על ידי לשכות הסעד. ערכו של הסעד, שעמד על כ-12.8% מהשכר הממוצע בסוף שנות ה-50, עלה עד ל-24% בסוף שנות ה-60. כלומר – הלכה למעשה – לחלק מהאנשים הייתה מעין קצבת נכות.
בשנת 68', כשסוף-סוף עוגנה הזכות לקצבת נכות בחוק, נקבע בסיס הקצבה המלא (כלומר, 100 אחוזי קצבה ל-100 אחוזי נכות) על 25% מהשכר הממוצע. השינוי הבא חל ב-95', אז עלתה הקצבה הכללית ל-26.75% ולא השתנתה עד לשנת 2006, אז בוטלה ההצמדה השנתית לשכר הממוצע במשק והחלה הצמדה למדד. למרבה הצער, הסכום שהוצמד למדד הוא "סכום הקצבה הבסיסי", כלומר מה שהיה השכר הממוצע ב-2005, שכבר הספיק להישחק מאז.
כיום עומד השכר הממוצע במשק על 9,640 שקל לחודש. פירושו של דבר כי קצבת הנכות המרבית לנכה 100 אחוז בסך 2,342 שקל לחודש מהווה פחות מרבע מהשכר הממוצע.
קצבה זו הופכת את הנכים לאביונים בעל כורחם. אולם הקצבה אינה ''מתנה'' זו חובתנו כחברה לדאוג לחולים ולנכים שבתוכנו וחובה על המדינה להקצות את הסכומים הדרושים לרווחתם. בימים אלה כאשר כל אחד מאיתנו נותן מתנות לאביונים, אשר מצבם אינו בהכר תלוי בנו - חובה עלינו לזכור את אלה שאנחנו כחברה תורמים להיותם אביונים כל השנה. ועל כל אחד ואחד מאיתנו להצטרף למאבק לשינוי מצבם.
מאמר זה אינו מהווה תחליף ליעוץ משפטי
הכותבת: עו"ד שרונה תגר, מתמחה בתביעות מול המוסד לביטוח לאומי.
להערות ולפניות – לחץ כאן – או במייל: stagar.adv@gmail.com