אין הרבה מיקומים אסטרטגיים טובים יותר לחנות צילום משכנות של כמה מטרים ממשרד הפנים. שם, בדיוק במקום שבו כולנו צריכים את התמונות לדרכון או לתעודת הזהות, חנות צילום יכולה להפיק רווחים נאים. לא בכדי יש ליד כל סניף של משרד הפנים בישראל כמה וכמה חנויות צילום שמתחרות על אותו "קהל שבוי". בפסק דין מעניין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בלוד, (ת"א 24480-10-14 אסף נ' בן עמי ואח') תחרות עסקית בין שתי חנויות צילום הגיע עד לכדי סכסוך משפטי. ובכן, מעשה שהיה כך היה.
השותפים שהפכו ליריבים
הסיפור מתחיל עם שתי חנויות צילום שממוקמות לצד סניף של משרד הפנים במרכז הארץ. מדובר למעשה על שני חברים לשעבר שעבדו ביחד בחנות אחת ודרכיהם נפרדו כשאחד פותח חנות נוספת. החנות החדשה נפתחה באותו הבניין אך בקרבה גדולה יותר למשרד הפנים. בעל החנות המקורית נאלץ לראות לקוחות רבים שמיד עם יציאתם ממשרד הפנים מחפשים חנות צילום וצועדים בטבעיות לעסקו של חברו.
"מה אוכל לעשות?", חשב לעצמו בעל החנות המקורית ולפתע צץ במוחו רעיון "גאוני". "אין שום בעיה, אשלח עובד חרוץ שיעמוד בכניסה למשרד הפנים ויציע לנכנסים והיוצאים את שירותי הצילום שלי". חשב ועשה. העובד של החנות המקורית מילא מלאכתו בצורה כל-כך טובה והיוצרות התהפכו. כעת היה זה בעל החנות החדשה שרואה איך קהל לקוחותיו הולך ומצמצם. בתגובה הוא החליט להגיש תביעה כנגד מתחרהו.
על סמך מה? ובכן, על סמך מספר עילות משפטיות כמו התערבות לא הוגנת, עשיית עושר ולא במשפט והפרת חובה חקוקה של חוק יסוד חופש העיסוק וחוק עזר עירוני. בקיצור, טענות מן היקב ומן הגורן. בעל החנות המקורית לא חסך בייצוג משפטי, והוגש מטעמו כתב הגנה מסודר ומפורט מטעמו. מה נקבע? בואו נבחן את פסק הדין בלי ספוילרים.
התערבות לא הוגנת
הטענה הראשונה של התובע הייתה שיש למנוע מהעובד של מתחרהו לעמוד בכניסה למשרד הפנים מחמת התערבות לא הוגנת. טענה משפטית שמקורה בסעיף 3 לחוק עוולות מסחריות. על פי סעיף זה, התערבות לא הוגנת היא מצב שבו עוסק מכביד באופן לא הוגן על גישה של לקוחות לעסק של אחר. במקרה שלפנינו בית המשפט דחה את הטענה בדבר התערבות לא הוגנת משני טעמים. ראשית, נקבע כי העובד של החנות המקורית לא חסם פיסית את הגישה לחנות התובע. שנית, מעשיו היו לשם הגנה על אינטרס עסקי לגיטימי של שיווק החנות המקורית והוא לא פעל תוך יצירת מצג שווא, הטעיה או דרכים לא ראויות.
עשיית עושר ולא במשפט
הטענה השנייה שעמה בית המשפט התמודד הייתה עשיית עושר ולא במשפט. בעניין זה התובע ביקש להסתמך על חוק עשיית עושר ולא במשפט מתוך הנחה שבעל החנות המקורית "מתעשר על חשבונו" באמצעות ניתוב לקוחות פוטנציאליים על ידי העובד ממשרד הפנים לעסקו. התובע ציין כי מדובר בהתנהגות לא הוגנת שכן הוא שוכר חנות בדמי שכירות גבוהים לאור "מיקום אסטרטגי" בצמוד למשרד הפנים. בית המשפט דחה גם את הטענות הללו.
בפסק הדין נקבע כי התובע לא הוכיח שנטלו ממנו לקוחות תוך התנהגות פסולה או התנהגות שלא כדין. בית המשפט הוסיף כי בעל החנות המקורית לא הפר את כללי התחרות הנהוגים בשוק. לא הוכח כי הנתבע עשה שימוש במשאבים שהתובע השקיע לקידום חנותו או הטעה לקוחות שהיו מיועדים ספציפית להגיע למתחרהו. "אין לאיש זכות על לקוחותיו או על חלקו בשוק והוא יכול לאבדם למתחרים", נכתב בפסק הדין, "הדבר נובע מהגישה שדוגלת בתחרות חופשית הפועלת לטובת המשק והצרכנים".
הפרת חובה חקוקה
הטענה האחרונה של התובע מהחנות החדשה הייתה שהנתבע הפר חובה חקוקה לפי העוולה הידועה מסעיף 63 לפקודת הנזיקין. מבחינה ספציפית נטען כי בעל החנות המקורית הפר חובות שמוטלות עליו מכוח מספר חוקים – חוק עוולות מסחריות, חוק יסוד: חופש העיסוק, חוק עשיית עושר ולא במשפט ואפילו חוק עזר עירוני. גם כאן התובע נותר רק עם טענות מנוסחות היטב.
לגבי חוק העזר העירוני התובע טען כי העובד של החנות המקורית שהוצג כ"איש שיווק" בכניסה למשרד הפנים הוא למעשה "רוכל". "לפי חוקי העזר העירוניים אסור לרוכל לעסוק ברחוב או במקום ציבורי", טען התובע. בית המשפט הגיב על כך בביטול. בפסק הדין נקבע כי לפי הגדרת המונח "רוכל" בחוק לרישוי עסקים אין לקבל את הטענה שהעובד הוא רוכל. במקביל נדחתה טענה של פגיעה בתובע מכוח חוק יסוד: חופש העיסוק.
לסיכום, תחרות עסקית היא לא עוולה מסחרית
שוק תחרותי הוא אתגר לבעלי עסקים עצמאיים. כמו ששתי חנויות צילום נאבקות זו עם זו על כל לקוח (תוך מציאת פתרונות "יצירתיים" לשיווק), כך תאגידי ענק מתמודדים זה מול זה. מפסק הדין ניתן ללמוד שני דברים. מצד אחד שתחרות עסקית היא לא מושג אמורפי וייתכן שבמקרה אחר (או סיטואציה אחרת) בית המשפט היה מקבל את טענותיו של התובע. מאידך, הלכה פסוקה היא שתחרות עסקית היא הכרחית לשוק חופשי ולא בנקל יוטלו על בעלי עסקים מגבלות גם כשהדברים נראים "לא הוגנים" לאחד הצדדים.