במאי 2013, עיתון "הארץ" פרסם נתונים לא פשוטים אודות סכומי העתק אשר משולמים על ידי המשטרה לציבור בעקבות "חוסר טיפול בתלונות ואירועים". על פי דו"ח פנימי אשר הגיע לידיו של הכתב המשפטי של העיתון, יניב קובוביץ', המשטרה משלמת מדי שנה פיצויים בסכום כולל של כ-11 מיליון שקלים לאזרחים שנפגעו מהתנהלות רשלנית בטיפול בתיקים ותלונות.
דוגמה לסיפורים שמאחורי הסכומים ניתנה לאחרונה בבית המשפט השלום בבית שאן, במסגרת תביעה אשר הוגשה על ידי אדם שנפל קורבן לגניבה. התובע עסק ברוכלות באום אל פאחם כאשר אדם הלבוש כשוטר דרש ממנו את תעודת הזהות שלו, את כספו ואת מרכולתו. לאחר מכן, ה"שוטר" הוביל את התובע לתחנת המשטרה הקרובה והודיע ליומנאית שהאחרון עצור.
הגנב נעלם מהמקום והתרמית נתגלתה רק כעבור שעות ארוכות. הרוכל הפגוע הגיש תלונה במשטרה בגין אירוע הגניבה אך תלונתו לא זכתה לטיפול. הוא נאלץ להיעזר בעורכי דין לביצוע בירורים, ובשל העיכוב הרב בטיפול בתלונה ובתיק לא עלה בידיו להיפרע מהגנב. בעקבות האירועים, וכן בשל עיכוב השווא בתחנה, הוגשה כנגד המשטרה תביעה בגין רשלנות. התביעה התקבלה בבית המשפט ונפסקו לתובע פיצויים בסך 10,000 שקל.
רשלנות משטרה – מערכת איזונים עדינה
רשלנות משטרה בטיפול בתיקים איננה כאמור מחזה נדיר, וזאת בלשון המעטה. אולם, לא כל פעולה רשלנית מהווה עילה לתביעה. כאשר תביעה מסוג זה מונחת לפתחו של בית המשפט, התנהלותה של המשטרה נבחנת בהתאם לעוולת הרשלנות לפי פקודת הנזיקין עם התאמות רלבנטיות.
עוולת הרשלנות מוגדרת היטב בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין, ובקליפת אגוז מדובר על מעשה אשר איננו סביר ונבון בנסיבות המקרה. על מנת לבסס חבות בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות, הניזוק צריך להוכיח את קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפיו. כמו כן, עליו להוכיח שחובת הזהירות הנ"ל הופרה וכתוצאה מכך נגרם לו נזק.
באשר לרשלנות משטרה, אפשר לציין בעניין את דבריה של כב' השופטת דורנר בע"א 1678/01. בפסק הדין הנ"ל נאמר מצד אחד כי "המשטרה איננה זכאית לחסינות בגין נזקים שגורמים פעולות או מחדלים רשלניים שלה", אך בית המשפט חייב "להישמר מפני הרתעת-יתר שעלולה לפגוע בפעילות המשטרה השוטפת". דהיינו, רשלנות משטרתית נמדדת בהתאם לנסיבות תוך התייחסות הן לחובת הזהירות המובנית מאליה אשר מוטלת על כתפי השוטרים, והן על בסיס מידתיות למניעת הטלת חבות בנזיקין בגין כל אירוע ואירוע. למשל, הלכה פסוקה היא שהתנהלות שוטרים תחת לחץ איננה כהתנהלות ב"עתות שגרה", וככל שהחשד כלפי האזרח הוא סביר, תגובת המשטרה תיבחן בהתאם.
ניתן אפוא לסכם ולומר שרשלנות משטרתית יוצרת עילת תביעה אך נסיבות המקרה תמיד נתונות לפרשנות. אזרח שחש כי נגרם לו נזק יפעל נכון אם יפנה בשלב ראשון לעורך דין אשר יעריך את סיכוייו לאור החוק והפסיקה. כמו כן, חשוב שלא להתעכב עם הנושא היות שמשך הזמן הוא קריטי לעשיית הצדק.
רשלנות המשטרה במקרה הספציפי
במקרה הנדון שתיארנו לעיל, בית המשפט מצא לנכון לחייב את המשטרה בפיצויים בעקבות הכשלים הבאים. ראשית, התובע הובא לתחנת המשטרה על ידי מתחזה אך היומנאית לא השכילה לרשום את האירוע ולבדוק מה בחובו (רישום אשר היה יכול לסייע באיתור המתחזה בתוך זמן קצר). שנית, המתלונן הוזמן למסדר זיהוי אך לא היה יכול להגיע אליו מחמת היותו תושב שטחים ללא אישור כניסה לישראל. בית המשפט קבע כי המשטרה הייתה צריכה להנפיק אישור זה למען מסדר הזיהוי, מהלך אשר אכן בוצע באיחור של כשנתיים ממועד האירוע. שלישית, התנהלותה של המשטרה כלפי המתלונן ועורכי דינו לכל אורך התקופה הייתה מלווה בסחבת והתעלמות. רביעית, בית המשפט קיבל את טענותיו של התובע לכך שרשלנות המשטרה גרמה לכך שהמתחזה לא אותר ואין לו ממי להיפרע בעבור נזקו.
לסיכום
התלוננתם במשטרה ולא קיבלתם מענה? הייתה הזדמנות למשטרה לסיים את הטיפול בתלונה אך היא בחרה להחמיץ את ההזדמנות? אל תהססו להתלונן.
חשוב לזכור. המשטרה נודעה לשרת את הציבור וכולנו משלמים על שירות זה מכספי המיסים. לכן, זכותנו לקבל את השירות על פי חוק. בזכות ולא בחסד.
הצגת כל התגובות