ניצחון טוטאלי ביהדות: בין חמלה לחובה // אלי גוטהלף

כוחות צה"ל בציר פילדלפי (צילום: דובר צה"ל)

בצל הדיון הסוער בימים אלו על חובת השליטה בציר פילדלפי, נראה שמטרות המלחמה אט אט מתעמעמות וכבר לא ברור מהן בדיוק.

האם כאשר יוחזרו כל החטופים בשלום (בקרוב ממש בעזרת השם) אנחנו נאבד לגיטימציה להשמדת חמאס? האם אנחנו בכלל חותרים לניצחון מוחלט?

לא ברור.

הדבר היחיד שכן ברור הוא שאין תמימות דעים בעניין.

לפעמים, כשאנחנו מסתכלים על ההיסטוריה שלנו, קשה שלא להרגיש את הכאב שבלב. כאב על החלטות שנעשו בכוונות טובות אך הביאו עמן כאב וסבל שלא ניתן להעלות על הדעת. הדילמות שמלוות אותנו הן עמוקות, מורכבות, ולעיתים קורעות לב.

שאול המלך, האדם הראשון שנבחר להנהיג את עם ישראל כמלך, ניצב בפני דילמה נוראית. כאדם עם לב רחב, הוא ראה באגג לא רק אויב אלא גם אדם. אולי הוא חשב על העם שהשאיר מאחור, על הסבל שעבר, ואולי, לרגע, ראה בו דמות אנושית יותר מאשר אויב שצריך להיעלם מעל פני האדמה.

מי מאיתנו לא היה מרגיש חמלה ברגעים כאלה? מי מאיתנו לא היה מהסס כשהיה צריך להחליט בין החיים למוות? שאול, במעשה של רחמים, בחר לחוס על אגג ועל מיטב הצאן והבקר, מתוך תחושת חובה אנושית עמוקה. אך ההחלטה הזו, שנראתה כל כך נכונה ומוסרית באותו הרגע, הביאה עמה תוצאות טראגיות לדורות.

יתרה מכך, באקט רגעי של רחמנות לכאורה שאול הרוויח את התואר “אכזרי”, כמו שהמדרש כותב עליו ”כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי, סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן”.

כאשר אנחנו מסתכלים אחורה, קל לשפוט. קל לומר מה היה צריך לעשות. אך בתור עם שעבר רדיפות, השמדות וסבל שאין כמותו, אנחנו גם יודעים מה המחיר הכבד שנשאר אחרי שאנו מתפשרים מול הרוע. המחיר הזה לא תמיד נראה מיד, אבל הוא שם, מסתתר בתוך פינות הזמן, ממתין לרגע בו יכה בכל עוצמתו.

ההיסטוריה שלנו מלאה בדוגמאות של רגעים בהם חמלה הביאה איתה כובד שלא ניתן לשאת. ההחלטה של שאול לחוס על אגג, לפי המסורת שלנו, הביאה להולדתו של אחד מהאויבים הקשים ביותר של העם היהודי – היטלר ימ”ש. אדם שהביא לסבל בלתי נתפס, לא רק לעם היהודי אלא לעולם כולו.

הטור הזה לא נועד לשפוט את שאול, אלא להזכיר לנו את המורכבות של המציאות, את הקושי הבלתי נתפס לעמוד מול הבחירות האלה. כל אחד מאיתנו רוצה להיות רחמן, לחוש אמפתיה ולראות את האנושיות שבכל אדם. אבל האם ישנם רגעים שבהם החמלה הופכת לסכנה?

וזה לא ששאול טעה לגמרי. גם מי שצריך להרוג על פי דין, מקהה את רגשותיו ויכול להפוך לאכזר, ולכן הקב”ה בעצמו נצרך להבטיח למי שיוצאים להרוג את אנשי עיר הנידחת שיישארו רחמנים, למרות מעשי ההרג שיבצעו.

כנראה שאין תשובה מוחלטת לשאלה הזו. מה שניתן ללמוד הוא החשיבות של איזון בין הלב והמוח, בין הרחמים והצורך להגן על עצמנו. ההחלטות שנעשו אז עדיין מהדהדות בתוכנו היום, ולא כיוון שהן קלות, אלא כי הן מכאיבות, כי הן מזכירות לנו את המורכבות האנושית, את הגבול הדק בין מה שנכון ומה שראוי.

ואם נניח לרגע את היהדות בצד ונרצה לבחון זאת בעיניים צבאיות וקרות, התשובה יותר פשוטה, ולכך מעלה תהיות לגבי התדרדרות המוסר המודרני.

מטרת הניצחון הטואטלי היא אקסיומה בתורת הלחימה המודרנית, ונוסחה ככזאת על ידי קארל פון קלאוזביץ, אבי תורת המלחמה המודרנית.

לאחר שניתח את מסעות המלחמה של נפוליאון, פון קלאוזביץ כתב, “אנחנו טוענים שכתישה טוטאלית של כוחות האוייב צריכה להיות תמיד השיקול הדומיננטי... ברגע שמשיגים את הניצחון הראשון, אסור בשום פנים ואופן לנוח על זרי הדפנה, אסור לדבר על מנוחה… אלא להמשיך ולתקוף את האויב, לכבוש את בירתו, לתקוף את עתודותיו וכל דבר אחר שעשוי לעזור למדינת האוייב או להקל עליה".

גם מאו דזה-דונג, מייסדה של סין המודרנית, חווה על בשרו את חשיבות הניצחון הטוטאלי - ואת מחיר ההימנעות ממנו. בשנת 1934 נמלט המנהיג הקומוניסטי מצבאו הגדול של צ'יאנג קאי-שק עם כ-75,000 חיילים וציוד צבאי גרוע. מנוסה זו להרים מבודדים במערב סין מכונה "הצעידה הארוכה”.

צ'יאנג היה נחוש לסלק את כל הקומוניסטים עד האחרון שבהם, ואכן, אחרי כמה שנים נותרו עם מאו רק כ-10000 חיילים. למעשה, בשנת 1937, כאשר פלשה יפן לסין, צ'יאנג הגיע למסקנה שהקומוניסטים לא מהווים עוד איום. הוא החליט לנטוש את המלחמה נגדם, ולהתמקד באויב היפני. עשר שנים מאוחר יותר, הקומוניסטים הצליחו להתאושש במידה שאפשרה להם להביס את צבאו של צ'יאנג.

ניצחונו של צ'יאנג היה כמעט טוטאלי, ואילו זה של מאו היה טוטאלי, במידה שאילצה את צ'יאנג להימלט לנטוש את סין היבשתית ולהקים את מדינתו, הרפובליקה הסינית, באי הסמוך טאיוואן.

קשה שלא להקביל את הדברים למלחמה שלנו ולקבל תמונת מצב איך נראה בעוד כמה שנים אם לא נשמיד כל זכר לעיר הרשע. למעשה לא צריך ללכת כל כך רחוק, מספיק לראות מה קרה עם חמאס אחרי ההתנקות, ולאחר אין ספור מבצעי הריסת הדיונות שהיו בשנים האחרונות.

או לראות כמה חיזבאללה התחמש והשתכלל מאז מלחמת לבנון השניה…

המלחמות משחר ההיסטוריה מלמדות אותנו שיעור חשוב וכדאי שנקשיב לו.

ניצחון טוטאלי ביהדות אינו מתבטא רק בניצחון צבאי. הוא גם המאבק לשמר את הערכים שלנו, את האמונה שלנו, תוך הבנה עמוקה שכדי להגן על החיים והאהובים עלינו, לפעמים עלינו לקבל החלטות כואבות מאוד. החלטות שנחרטות בנשמה שלנו ומשאירות אותנו עם לב כבד, אך גם עם ידיעה פנימית שאולי כך נוכל להבטיח עתיד טוב יותר לדורות הבאים.

ניצחון טוטאלי הוא לא שאיפה לצד עסקה, הוא תנאי הכרחי לקיומה, כל עסקה שתפגע במטרה זו, היא עסקה לא מוסרית לא כלפינו ולא כלפי עתידה של מדינת ישראל.

ליבי על מקבלי ההחלטות.