אריה גוטליב, נהג הרכב שהסיע את הנרצחת בפיגוע הנורא בדרום הר חברון - בת שבע ניגרי הי"ד, מגולל בראיון לערוץ 7 את הרגעים הקשים שקדמו להתרחשות, את רגעי הירי ואת התגובה שלו לאחר מכן.
לאחר שיצא לדרך הוא מתאר את הרגע שאסף את בת שבע ואת ביתה לטרמפ: "בכניסה לישוב יש טרמפיאדה. שם אני רואה את בת שבע ושיראל הבת שלה. בת שבע יושבת מקדימה ושיראל מאחורה. אני אומר תפילת הדרך ויוצא לדרך", הוא מתאר את הרגעים שקדמו לפיגוע.
הכיכר, בו אירעה הפיגוע מתוארת על ידי גוטליב כ"מקום סכנה" של ממש בגלל עומס התנועה באזור והצפיפות הרבה: "הציר בין בית חג"י לקרית ארבע הוא מהמסוכנים ביותר ביהודה ושומרון, כי הרבה מחסומים נפתחו בהוראת האלוף אחרי שהיו סגורים בעקבות פיגועים. יש בטווח של 7 דקות נסיעה שבעה מקומות שמהם ניתן לבצע פיגוע ולהיעלם בתוך עשר שניות בתוך שטח A".
הוא ממשיך ומציין שהכיכרות באזור יוצרים מצב בעייתי בו נהגים ישראלים נאלצים לעצור בלב תנועה צפופה של רכבים פלסטיניים: "המשפך של חברון מגיע לשם. כל הזמן עמוס שם עם משאיות וכלי רכב, מה שמכניס את המתיישבים לתוך לוע הארי של הנוסעים הפלשתינים", הוא מתאר לכתב ערוץ 7.
גוטליב ממשיך ומתאר את הנסיעה שלו עם האם והבת ביום הפיגוע: "אני מתקרב לכיכר ונוסע לאט. כשאני נכנס לכיכר אני שומע צרור של מחסנית שלמה של M-16. מרגיש זפטה מהצד, זכוכיות וברזל של קליעים בפנים ובגוף. אני מבין שירו עלינו ואומר 'ירו עלינו, ירו עלינו'. בת שבע שלידי לא מגיבה, שיראל שואלת מה לעשות. אמרתי לה להתקשר מיד למד"א".
ברגעים שאחרי הירי, הוא מבין שהוא נפגע בצורה קשה. במבט לצד על האמא בת שבע שישבה לצידו הוא מבין שהיא כבר אינה בין החיים: "היא נפטרה מיד ולא סבלה", הוא מתאר בראיון המצמרר.
באותם רגעים בהם הוא ישוב ברכב, הילדה מאחוריו מנסה להעיר את אימה, והוא שותת דם מכל כיוון. בזמן הזה הוא הוא היה סבור שנגמר זמנו עלי אדמות: "המשכתי לנסיעה כשהיה לי ברור שאני הולך למות. מדובר בירי ממרחק של שני מטרים בכינון ישיר אליי. ברווזים במטווח, פירקו עליי מחסנית. באותו רגע אני אומר שמע ישראל ווידוי בתחושה שלא אשרוד הרבה זמן. חשבתי לאן אני ממשיך הלאה, או פרסה בכיכר לחטמ"ר יהודה, או ישר לכיוון קרית ארבע, מרחק של 4-5 דקות נסיעה. החלטתי שלא לעשות פרסה בכיכר כי אולי הם עוד מחכים לי ויירו בי לוידוא הריגה".
אחרי שהוא מצליח להגיע למאבטח יהודי שהיה במקרה באזור, מגיע הפרמדיק אלישיב ומתחיל לעשות בו טיפול ראשוני של חוסמי עורקים שהצילו לבסוף את חייו. אבל דבר אחד אריה לא היה בטוח והוא האם המוח נפגע. כדי לבדוק שהכול שם "עובד עדיין" הוא מחליט לשנן משניות שלמד בעל-פה. העובדה שהוא מצליח להיזכר בתורה שלמד, מרגיעה אותו מעט, ובשלב זה הוא מבקש סדציה מהפרמדיק: "אני אומר לאלישיב שאני הולך ודועך, שייתן לי טשטוש. כאבים שאי אפשר לתאר".
אלישיב הפרמדיק מחליט בשלב מסוים לפתוח לו את הצוואר כדי להציל את חייו: "בקור רוח עם סכין הוא פותח את הצוואר ומציל את החיים שלי", מתאר גוטליב את התעוזה של הפראמדיק. משם הוא מפונה לבית החולים סורוקה, שם הרופאים מצליחים לייצב את מצבו של אריה ולהוציאו מכלל סכנה.
את הריאיון אריה מסיים בתודה לעם ישראל שהגיעו לבקרו, ואינו חוסך את שבט לשונו מאלוף הפיקוד שהורה על פתיחת צירים שהיו לדבריו צריכים להישאר סגורים.
הצגת כל התגובות