שורדת השבי, נועה ארגמני, שחולצה על ידי כוחות הביטחון ב"מבצע ארנון" נאמה היום (שלישי) בפני מועצת הביטחון. ארגמני הוזמנה לנאום על ידי המשלחת הישראלית ומשלחת ארה"ב לאו"ם, והיא השתתפה בדיון של המועצה שעוסק במצב בעזה. היא סיפרה על רגעי חטיפתה וקראה לקהילה הבינלאומית לפעול לשחרור החטופים.
ארגמני אמרה לחברי המועצה: "נחטפתי על ידי מחבלי חמאס בשבעה באוקטובר ממתחם הנובה יחד עם אבינתן אור. נלקחנו בכוח, הופרדנו ונכנסנו לגיהינום עלי אדמות. החזקתי את ידו של אבינתן ככל שיכולתי, אבל ברגע אחד של אימה – נקרענו זה מזו, ונגררנו אל הלא נודע".
"אין לנו יותר זמן", אמרה. "אני כאן היום כי קרה לי נס, אבל עדיין יש 63 חטופים שחיים את הסיוט הזה. הם נמצאים בחשיכה מוחלטת, מבלי לדעת אם יחיו או ימותו ברגע הבא. כל רגע שעובר הוא נצח של סבל. אנחנו מדברים על אנשים חפים מפשע שנחטפו ממיטותיהם, ממסיבת ריקודים, מחייהם הפשוטים – ונלקחו לעולם של עינויים והשפלה. חמאס התייחס אלינו כמו לכלים במשחק מרושע, מונעים מאכזריות לשמה".
נועה התייחסה לרצח המזעזע של שירי ביבס וילדיה ואמרה: "אתם לא צריכים שאספר לכם על תינוק בן 9 חודשים, כפיר, ועל אחיו בן ה-4, אריאל ביבס, ואימם שירי. רק אם ותינוקיה – והם נרצחו באכזריות בשבי. הם לא מתו בקרב. הם לא היו לוחמים. הם היו ילדים רכים, שדמם נשפך בברוטליות שלא תיאמן. זהו חמאס – ארגון שמרסק תינוקות בידיו וחוגג את המוות".
נועה סיפרה לחברי המועצה את שעבר עליה במהלך השבי במתלעות חמאס: "במהלך שהותי בעזה, הוחזקתי עם שתי ילדות קטנות – הילה רותם ואמילי הנד. באותו זמן אמילי הייתה בת 8 והילה בת 12. ראיתי את הפחד בעיניהן, את הרעד בגופן. הייתי חייבת להיות חזקה בשבילן, להסתיר את הזוועות כדי שיוכלו לשרוד עוד יום".
נועה סיפרה על רגעיו האחרונים של יוסי שרעבי ז"ל: "ערב אחד, הבית שבו היינו מוחזקים הופצץ, ומצאנו את עצמנו קבורים תחת ההריסות. איתי הצליח לקום, אבל אני ויוסי נלכדנו מתחת לערמות הבטון. לא יכולתי לזוז. לא יכולתי לנשום".
לדבריה, "נשאבתי לחשכה וחשבתי שזהו, אלו השניות האחרונות של חיי. צעקתי בכל כוחי כדי שמישהו ישמע אותי, ושמעתי גם את הצעקות של יוסי. צעקות של כאב, של תחנונים, של אדם הלכוד בין חיים למוות. ואז, אחרי כמה שניות, שמעתי רק דממה. יוסי מת לידי, לבד, חסר ישע".
היא סיפרה על איתי סבירסקי שהיה איתה בשבי ואמרה: "יומיים אחרי שעברנו לבית אחר, איתי נרצח באכזריות על ידי אחד מחוטפינו. הוא היה איתי מהיום הראשון של השבי. דיברנו על משפחותינו, על החיים שהשארנו מאחור. הוא היה נשמה טהורה. ועכשיו הוא איננו".
נועה פנתה לחברי המועצה ואמרה: "הקהילה הבינלאומית חייבת להבין: החטופים שלנו חיים בגיהינום עלי אדמות. אין להם זמן! אין להם תקווה בלי מעשה. הם חייבים לחזור הביתה עכשיו".
"מה שהחזיק אותי בחיים בשבי ועד עכשיו", אמרה נועה, "זה משהו שאמא שלי תמיד אמרה לי: תמיד תהיי טובה, תמיד תחזיקי באור. אז כאן, בפורום הזה, אני אסיים במילים האלה: תהיו טובים. אך יותר מזה, תהיו צודקים. תפעלו עכשיו. תביאו אותם – את כולם – הביתה עכשיו".