1.
יום שני, ארבע אחר הצהריים, כנסת ישראל. פתיחת מושב החורף. בפתיחת המושב הקודם הייתה פה חגיגיות. נפתלי בנט הביא מהבית את גילת, מרב מיכאלי הביאה את ליאור שליין, והמון הורים וילדים נרגשים ליוו את הח"כים החדשים. הפעם אין פרחים ומלווים. זה כבר מקום העבודה שלהם.
כל מי שנכנס למשכן נתקל בקיר חדש ומרשים שנחנך שם השבוע, שמנציח את כל הח"כים שזכו בפרס ישראל. מגאולה כהן דרך שולמית אלוני, מאבא אבן עד הרב משה צבי נריה. השר אורי אורבך יזם את מפעל ההנצחה הזה שמזכיר לנו – מול הדימוי הרווח של הח"כים - שעשרות מהם זכו בפרס ישראל על מפעל חייהם המפואר.
כשממשיכים הלאה, עוברים באחת מהדמויות שעל הקיר לדמויות שבמליאה. ביום פתיחת המושב כל אחד הביא מהבית את הנושא שהוא הכי טוב בו, את הפייבוריט. ביבי דיבר על איראן. דרעי על מרן. פרס על השלום. שלי יחימוביץ' דווקא הפתיעה בנאום שמאל נוקב, אבל היא לא דיברה אל המליאה, אלא אל מתפקדי מפלגת העבודה, לקראת הפריימריז בינה לבין בוז'י הרצוג.
ובמזנון הכנסת, בשולחן עם כמה פעילי מפד"ל ותיקים, יושב חבר הכנסת לשעבר אפי איתם. קיבוצניק לשעבר, תא"ל במיל, חוזר בתשובה. פעם הוא היה הבטחה. המנהיג הסרוג והצעיר שאיחד את הציונות הדתית והביא מנדטים. היום הוא משיח במיל'. אחרי קדנציה קצרה הודח מראשות המפד"ל וכעת הוא חבר ליכוד.
אני מבקשת ממנו פרשנות פוליטית על הכוכב הנוכחי נפתלי בנט, סוג של יורש שלו, והוא מסכים: "אני נבחרתי לראשות המפד"ל ברוב גדול ואז הציעו לי להתחבר עם לפיד. לא יאיר, טומי. אמרו לי את מילות הקסם 'קירוב לבבות' והסכמתי. מי רוצה קירוב לבבות יותר ממני? לא ידעתי שזו מפלגת שנאה, מפלגה שמבוססת על שלילת האחר. לא זיהיתי במפלגה הזאת את הרצון לפעול באינטנסיביות נגד האושיות היהודיות של עם ישראל, כסדר יום שיטתי. היום אני יודע, אבל אז שכנעו אותי לכרות ברית. זאת הייתה טעות. קודם כול, כי נטשנו את החרדים, והם בעלי הברית הטבעיים שלנו. יש לנו מחלוקות קשות ועמוקות איתם, אבל יש לנו מצע משותף של אהבת התורה וארץ ישראל. זה מצע משותף יותר משנאה. השארנו אותם בחוץ ובדיעבד, הבאנו על עצמנו את תכנית ההתנתקות. לאריק שרון היה הרבה כוח, טומי גיבה אותו, אנחנו לא יכולנו לעצור זאת והחרדים היו פגועים מאיתנו ולא עזרו.
"אלה היו שני תהליכים של רמיסה גסה של ציבור דתי. אני נגד כפייה דתית, אבל השיסוי שעשו אז נגד החרדים, הכשיר את הלבבות גם לשיסוי נגד המתנחלים. האווירה הציבורית הוכשרה, והכול הפך להפקר: החרדים, המתיישבים, ארץ ישראל וגם האמת. הרי אריק הבטיח לקבל את הכרעת משאל המתפקדים בליכוד, אבל חזר בו אחרי שהפסיד. אמרתי לאחרונה לנפתלי בנט לבדוק טוב-טוב עם מי הוא הולך הפעם, ומה בכלל המטרה. יש דווקא כמה אנשים ראויים ב'יש עתיד', אבל את יאיר איני מכיר כלל, אני לא יודע. אני חושב שמידת היושר מחייבת לא לדון בנים בגלל חטאי אבות.
"אני, מכל מקום, לוקח אחריות על כל מה שקרה וחושב על זה הרבה. זו הסיבה שאני לא חוזר לפוליטיקה. אני צריך עוד זמן בחוץ".
2.
יש שלושה דברים שכבר אפשר להסיק בוודאות מהבחירות לרשויות המקומיות, אפילו לפני פתיחת הקלפיות ביום שלישי הקרוב:
ראשית, בזירה המקומית אין כבר כמעט משמעות למפלגות. הליכוד והעבודה היו נאבקים פעם במאמץ רב על כל עיר ועיר. המפלגות הוותיקות הבינו שמדובר בבזבוז כסף שלא קשור לבסוף למנדטים בכנסת, והמועמדים הבינו שאין להם צורך במיתוג כזה ועדיף להיות על-מפלגתיים. מי שמשקיעות הרבה בבחירות המוניציפליות האלה הן המפלגות החדשות "הבית היהודי" ו"יש עתיד". זה ודאי יעבור להן. גם "קדימה" השקיעה בלי סוף במרוץ המקומי עד שקרסה.
העובדה שאין הרבה קשר בין הארצי לבין המקומי מייצרת שיתופי פעולה יוצאי דופן, שנראים אפילו מופרכים. במייל לפעילי הבית היהודי נכתב השבוע כך: "בבית שמש המפלגה משתפת פעולה עם 'יש עתיד', בתל אביב ובקריית ים נרוץ עם ש"ס ועם יהדות התורה, בשדרות ובהרצליה שיתוף הפעולה הוא עם הליכוד, ועם חב"ד אנחנו משתפים פעולה בקריית מלאכי וברחובות". לכאורה מדובר בימות המשיח, איך אפשר לרוץ גם עם יהדות התורה וגם עם יש עתיד? אז זהו, שאם המפלגות איבדו את משמעותן, זה אפשרי.
שנית, הציבור הישראלי כנראה מרוצה מראשי הערים שלו. על פי הסקרים, בחיפה אוהבים את יונה יהב, בבאר שבע רוצים את רובי דנילוביץ', בתל אביב לא מחליפים את רון חולדאי, ברחובות מרוצים מרחמים מלול, במודיעין תומכים בחיים ביבס ואפשר לסרוק כך עוד שורת ערים. למרות פרשיות השחיתות של כמה מראשי הערים, ביום שלישי הקרוב יתברר כנראה שרוב תושבי ישראל דווקא שבעי רצון מניהול עירם.
המסקנה השלישית היא שהמושג "להביא את החרדים" הולך ונעלם. אפשר להתרפק ולספר איך החרדים העניקו לנתניהו את השלטון ב-96' והדיחו את טדי קולק לטובת אהוד אולמרט בירושלים ב-93'. אבל מאז הציבור הזה גדל, התבגר וגם התפצל. תשאלו את משה ליאון המזיע. דרעי וליברמן – אבירי הפוליטיקה הישנה ההיא של "אנחנו נביא לך את החרדים" – הבטיחו לו שזה יהיה קלי קלות. ואז הוא גילה שיש ש"סניקים, יש ליטאים ויש חסידים, וגם בתוך כל קבוצה כזאת יש לפחות שניים-שלושה מוקדי כוח שונים ואף סותרים. היום אם היו יוצאים חרדים בלילות לתלות מודעה של "ביבי טוב ליהודים", היו נעמדים לידם חרדים אחרים לברר: "לאילו יהודים בדיוק?".
3.
בפרשת השבוע, פרשת "וירא", יש כמה שיאים: לידת יצחק ועקידת יצחק, הקרב בין יצחק לישמעאל וגירוש ישמעאל, ואפילו ויכוח בין אברהם לבין אלוקים שבו אברהם מעז להתנגד להחרבת סדום ועמורה. אברהם הולך ומצטייר לאורך הפרשה כמנהיג, לוחם ומחנך ומקבל הבטחה להיות אבי האומה.
אבל לפני כל האירועים הדרמטיים האלה, הפרשה נפתחת בסיטואציה אחרת לחלוטין: אברהם יושב בפתח האוהל שלו ביום חם מאוד ומחפש אורחים. לדברי רש"י, הוא רצה "לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו". ואכן, שלושה אנשים עוברים שם והוא מתחנן בפניהם שישתו ויאכלו וינוחו אצלו. התורה מתארת בפירוט, בכמה וכמה פסוקים, איך הוא מזדרז לארח אותם באופן המושקע ביותר.
זהו מסר שחוזר לאורך כל ספר בראשית, הספר שבו מופיעים שלושת האבות וארבע האימהות: גיבורי-העל שלו אינם מנותקים. לצד הגדלות והעיסוק בעניינים ברומו של עולם, מתוארת תמיד דאגה לפרטים הכי קטנים. אתה יכול גם לדבר פנים אל פנים עם אלוקים, וגם למזוג לאורח כוס מיץ.
הצגת כל התגובות