הגאון רבי נפתלי גלנץ, רב קהילת חסידים אלעד ואחד מהדמויות החסידיות הבולטות בארץ, בחר לדבר בדרשת שבת הגדול, על הקנאות המזויפת שגורמת לתקיפת חיילי צה"ל בלב עיר התורה והחסידות.
"אינני אוהב להיות מוכיח בשער", פתח הרב גלנץ את דבריו, אמנם פעמים שאי אפשר להחריש, פשה בקרב מחננו קיצוניות וקנאות שמוביליה הינם בני תשחורת צעירים, ונערים מנוערים מכל זיק של אחריות, היוצאים לרחובות ומשתוללים באלימות ללא שום רסן ושליטה, ובהתנהגות ברוטאלית שרחוקה אלפי פרסאות מעידון ואצילות שאמורים להלום בני תורה ובני ישיבה העוסקים בתלמוד תורה ובאורחות מוסר".
"השבוע", סיפר הרב למאות שבאו לשמוע את הדרשה: "בעיר התורה והחסידות בני ברק, היה זה תורם של כמה בחורים צעירים שהתנפלו על כמה חיילים שנכנסו לעיר, ובקריאות גנאי רמות ובסיסמאות שנאה גרשום מהעיר בביזיון, וזה מצטרף לאין ספור מקרים כאלו ואחרים שבחורים צעירים ללא כל הנהגה רוחנית לובשים מעטה של קנאות ועושים דין לעצמם, כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע בעל הדברי יציב, כשהיה פותח את שיעורו לבחורים בישיבה, היה מקדים ואומר, אני חש צורך להזהירכם בפתיחת השיעור, שבאם תשמעו לפתע קול שופר של משיח, או שתראו מבעד לחלון איך יחד כל שבטי ישראל יוצאים לקבל פני מלך המשיח, שלא תתפתו לילך אחריהם, אין שום היתר לסגור את הגמרא ולקבל פני משיח, כך קבעו חז"ל".
הרב הוסיף: "אין מבטלין תשב"ר אפילו לבניין בית המקדש, וכך נפסקה להלכה, זוהי הלכה שאין עליה עוררין. כמה רחוקה היא דרך קדושה אצילית ואחראית זו, של קדוש ישראל וקודשו, ממה שאנו חזים בעינינו היום, פעם אחר פעם, בחורים בני יג' ויד' שאמורים להיות ספונים בד' אמות של הלכה, יוצאים לרחובה של עיר להפגין בהפגנות, מתעמתים עם שוטרים, מטנפים את פיהם ובאלימות מחפירה, בשפה שרחוקה כל כך משפתו של בן ישיבה, ובשם קנאות נכזבת מאבדים כל מצפן אמיתי".
"יתר על כן", הוסיף הרב ואמר: "כמי שבמסגרת תפקידו צריך גם לעסוק כמעט על בסיס יום יומי בהטלת שלום בין איש לאחיו ובין איש לאשתו, הנני נחשף מקרוב לתופעה שלא הכירו במחננו מאז ומעולם, אלימות פיזית, ואלימות מילולית שקשה להכילם, אני שומע אברכים צעירים משוחחים עם נשותיהם, ונחרד מהביטויים, נצמת מהשפה והדרך, ההורים עומדים ותמהים איך עלתה זאת, מהיכן הגיעו לידי כך, ולא שתים על לב, כי שורשה של התנהגות זו וניצני הפריחה שלה זרועים באותן מעשי קנאות וקיצוניות, בשעה שיש מקום וזמן שהשפה הזו מותרת, ואפילו מצווה, כשהרצועה הותרה כנגד שוטרים או אנשים ישרי דרך, שמעירים להם על חסימת הכבישים, ומתחננים בפניהם שכל חפצם להגיע לביתם לאחר יום עבודה מפרך ולא יכולים, וזוכים מהם לקיתונות של רפש".
הרב המשיך לתקוף את התופעה ואמר: "הרי שמשעה שהשפה הושרשה, שוב אין הם מבדילים בין אדם מהרחוב, לבין בת הזוג או האב והאם. עמלים כל כך קשה בישיבות בדברי מוסר והדרכה ובדרשות עד אין מספר, על שמירת העיניים, על חיזוקים בענייני קדושה, וכמו ברגע אחד מורידים הכל לטמיון, כאשר הבחורים שבהגדרתם אמורים להיות כאלו שכמעט ולא טעמו טעם חטא, מוצאים עצמם נגררים על ידי שוטרות, ומגיעים למצבים שהדעת והשכל הישר לא מסוגלת לקלוט ולהכיל".
"השבוע", סיפר הרב גלנץ בדרשתו: "הסתלק בירושלים יהודי יקר ולכאורה פשוט, בשם הר"ר יצחק אייזיק ויזל ז"ל, כל בני ירושלים היכרוהו ממעשי החסד הרבים שגמל עם כל מי שרק נקרה בדרכו, תמיד היה עוצר עם רכבו בכדי להסיע אנשים, ובאורח פלא תמיד הוא היה בדיוק נוסע לכיוון שאותו נוסע היה צריך להגיע... גם אם היה זה בעיר אחרת. אבל מה שהדהים אותי, שבמשך כל חייו לא מסר ולא קיבל מיד ליד אישה, פעם אחת ראה אישה עיוורת שרצתה לחצות את הכביש, הוא כמובן נחלץ מיד לעזרתה, אך כל ניסיונותיו להסביר לה ולהדריך אותה איך לחצות בבטחה מבלי לתת לה יד עלו בתוהו, כשראה שאינו מצליח, פשט את הטלית קטן שלו, ביקש ממנה לאחוז בצד אחד, תוך כדי שהוא מחזיק בצד השני וכך העביר אותה את הכביש".
"זוה", הסביר הרב, "התנהגותו של יהודי פשוט, לא מגיד שיעור לא ראש ישיבה ולא מחנך, עד כמה רחוקים המה אותם המתיימרים להיות שומרי הגחלת שומרי הדת, שבכל עת שהם מחליטים לצאת לרחובה של עיר, נוטלים על עצמם את האחריות לביטול התורה של אותם צעירים שעדיין לא מילאו כרסם לא בש"ס ולא בפוסקים, חושפים אותם למראות ולהתנהגויות קיצוניות ומופרכות כמו להיגרר על ידי שוטרות על כל המשתמע מכך, ואינם בגדר חכם הרואה את הנולד להבין שאת ההשלכות ההרסניות יגלו בעבור כמה שנים, ביחסם הקלוקלת לנוות ביתם ולסביבתם, כשהחוצפה והאני ואפסי תלווה אותם, ותהפוך לחלק בלתי נפרד מאישיותם".
הרב המשיך להלקות ואמר: "מצינו בגמ' (סנהדרין פ"ב ע"א) שפנחס כהנא וקנאה, לא הלך מיד עם רומח לדקור את זמרי בן סלוא, אלא הלך תחילה למשה רבינו ובירר מהו ההלכה, ומה עליו לעשות כעת על פי דין תורה, ורק לאחר שמשה רבינו הסכים עמו שעפ"י הלכה הבועל ארמית קנאים פוגעים בו, ניגש ללחום מלחמת ה', זהו סמל לקנאי אמיתי, הוא אינו יוצא ללחום מתוך התלהמות והתפרצות, אלא הכל מכוון ומדוקדק עפ"י הלכה, ורק לאחר בירור ההלכה הוא יוצא ללחום למען קיום דיני התורה".
"הן הן הדברים", הוסיף הרב: "במה שמצינו שיעקב אבינו כעס על שמעון ולוי שהרגו את שכם כדי להציל את דינה אחותם, ואמר עליהם שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם, בקהלם אל תחד כבודי וגו', ולכאורה על מה יצא הקצף, הלא קנאו את קנאת אחותם, ובצדק טענו לעומתו הכזונה יעשה את אחותינו, אלא שאף ששמעון ולוי היו קנאים ולחמו את מלחמת ה' כדי שלא יהיו בנות ישראל הפקר, מ"מ יעקב אבינו רגז עליהם, כיון שהם לא באו ליטול ממנו עצה מקודם לכן ולשאול אם כך ראוי לעשות, ופעלו בפזיזות ובמהירות על דעת עצמם".
"קנאי", הסביר הרב: "אינו מתפרץ לפעול מתוך כעסו על שונאי ה', אלא גם בשעת פעולתו נגד שונאי ה' הוא פועל רק לאחר בירור וידיעה ברורה שהוא פועל עפ"י הלכה, אבל מי שאינו שואל שאלת חכם, וכ"ש מי שעובר על דיני התורה במלחמתו נגד הרשעים לא בשם קנאי יכונה, והקדוש החפץ החיים העיד על מורו ורבו רבי ליב סטאוויסקער זצ"ל שהיה ראש הלוחמים והקנאים בדורו שקודם כל מלחמה נגד הפושעים היה עומד ובוכה בדמעות שליש בתפילה לקב''ה שלא יכשל על ידי מלחמתו בשום חטא או פגיעה שלא כדין וכגון לשון הרע וכדומה, זוהי צורת הקנאי האמיתי שלוחם מלחמת ה'".
"אליהו הנביא", אמר הרב עוד: "היה קנאי, ואמר קנא קנאתי לד' צבאות, והשיב לו הקב"ה מה לך פה אליהו, ואמרו חז"ל שהקב"ה רצה להניאו מדרך הקנאות אל דרך הסבלנות והרחמים, ולכן הראה לו רוח גדולה מפרק הרים ומשבר סלעים, וחוזר ואומר לא ברוח ה', וכן ברעש ושוב לא ברעש ה', ואחר הרעש אש ושוב לא באש ה', ואחר כך קול דממה דקה ושם היה כבוד ה', ושם אמר לו ה' מה לך פה אליהו, רצה להורות לו כי קנאות שבא מתוך כעס ורגש אש בוערת המתפרצת מאליה, אין זה קנאות".
הרב המשיך: "ובעומדנו בשערי חג הפסח שבראשה נשאת ליל הסדר הקדוש, בהם מחוייב כל אב במצוה הגדולה לספר ביציאת מצרים, הרי שגם במצווה זו חלו בה ידיים קנאיות, לדאבוננו יש הורים שבוחרים מתוך קנאות מכאיבה ומייסרת לדחות את בניהם משולחנם, כי לא עמדו לגמרי בציפיותיהם, ולא די שאין מקרבים אותם בטללי תחיה ואהבה, עוד מרחקים אותם לרעות בשדות אחרים ולקושש לעצמם מקום לשהות בו בלילה הזה".
"אני כשלעצמי", סיפר הרב: "קיבלתי פניה מבחור שביקש לערוך אצלי את הסדר, נעניתי לו כי הוא מוזמן אלי בכל השנה כולה, אימתי שרק יחפוץ דלתי פתוחה לפניו, אך בלילה הזה יש לאביו מצווה לספר לו יציאת מצרים, ומחובתו למצוא את המסילה אל אביו, שיקבלו באהבה ויוכל לקיים המצווה כפי שהוא מצווה בו, וב"ה שכך היה, אך הלב מתחמץ מפניות שכאלו, ברור שאי אפשר לדון, וכבר היזהרונו חז"ל (אבות ב ד) אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, אך מההכרח לדבר על הליכה בדרך שכזו שכה רחוקה מהדרך הממוצעת שיש לו לאדם לאחוז בו".
"כך הוא", הסביר הרב: "גם במלמדים ומחנכים, שתפקידם ועבודתם עבודת קודש, לגדל תלמידים בדרך הישר והרצוי, קל כל כך לקפוץ בפזיזות ולהשליך נער אל מחוץ לכותלי בית המדרש בטענה כי אין תוכו כברו, אך התוצאות מי ישרנה, הביטו וראו מש"כ התפארת ישראל, על מה שאמרו חז"ל - ולא הקפדן מלמד, מי שהוא קפדן וכעסן, אינו ראוי ומסוגל להיות מלמד לתלמידים או מורה לעדה, דמלבד שע"י הכעס יסתלק חכמת המלמד באותו שעה להסביר דבריו יפה ויתבלבלו דעת משמיע ושומע, בלא זה איך ישגיח התלמיד על דברי שונאו, הוא הרב או המורה שהוא ככבשן אש היורה זיקים חצים ומות סביבו בזעף ובחימה? ואולם דברי חכמים בנחת נשמעים".
הרב הוסיף: "ומה שאמרו חז"ל "זרוק מרה בתלמידים" (כתובות קג ע"ב) היינו כשמתעצלים מלהשגיח יפה. וגם אז לא יעיר הרב כל חמתו, וכל שכן הדורש טוב לעמו, לא יהיה רק כזורק מרה, שכשיגיע אל השומע כבר נפסק הכעס מהמשמיע, שחובת הרב לרחם על הבלתי יודעים ועל התועים שבתלמידיו, בחיקו ישא עלות הנלאים, ובדברי חן ואהבה יקרבם תחת כנפי השכינה, למען יכירו כי אוהבם אמיתי הוא, המיעצם רק לטובתם".
לסיום דברי התוכחה אמר הרב: "מצווים ועומדים אנו ללמוד מדרכיו של הקב"ה וממה שהקב"ה הכתיב בתורה תשובות גם לבן הרשע, משמע שמגמתו היא כאמור (שמואל ב יד יד) לבל ידח ממנו נידח, ועל בני אדם להלך בדרכי קונם ולנהוג כמותו, לא בכדי דורשי רשומות היו אומרים כי המלה חרו"ת, הינה נוטריקון חכם רשע תם ושאינו יודע לשאול, ללמדך שתחושת החרות יכולה לשרור במלואה רק כאשר כל סוגי הבנים משותפים בה ולכולם ישנה התייחסות איש איש כראוי לו.
הצגת כל התגובות