יחד עם עוד אלפי תושבי אשדוד, שמתי פעמי ביום שני השבוע אל עבר מרכז האירועים 'בית האופרה' באשדוד, לקחת חבל ולהשתתף בשמחת נישואי בנו של הרבי הנערץ האדמו"ר מפיטסבורג.
לבשתי בגדי שבת כמנהג החסידים, וזכיתי להתברך מהאדמו"ר ביום שמחתו. אף נותרתי לעמוד בצידי האולם, ונהנתי מכל רגע שבאתי לשמחה, הרגשתי התרוממות עילאית ביותר.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ידידי שהצטרף עמי לנסיעה, שאל אותי בדרך חזור, למה התאמצתי כל כך להשתתף בשמחה בבגדי שבת, וטרחתי באותו ערב לנסוע מבית שמש לאשדוד, ואחר מכן לירושלים ולבני ברק, וכי מה היה חסר לך להיכנס גם לאשדוד?
עניתי לו ואמרתי: לשמחות של הרבי מפיטסבורג אני אוהב להגיע! ואתה יודע למה? כי הוא יודע שהגעתי! זה כל הסיבה על רגל אחת. לפרטי פרטים, אסביר לך ביישוב הדעת ובנחת.
בשונה משאר חצרות הקודש, הסיוט של כל יהודי שמשתתף בשמחה עולה על גדותיו, החל מלבישת בגדי שבת בבית, ועד למציאת מקום חניה בסביבת האולם / ביהמ"ד / היכל טישים / מרכז אירועים וכו'. עד שהיהודי מצליח להיכנס לאולם, הוא לא מצליח להגיע לאדמו"ר להתברך, יש חמישה מחסומים עד לבמה המרכזית, במחסום הראשון עומדים שני גברתנים שאינם סופרים אותך ממטר, לאחר שאתה מצליח להשתחל לאחד, יש לך עוד 3 כאלו בהמשך, עד שסוף סוף אתה מגיע לבמה, ושם יש לך 4 מאבטחים + שני אברכים חסידים עם מכשירי קשר (כנראה אחד לשני... ח.ר.), ושוב, הם כמובן גם לא סופרים אותך ממטר, וכך אתה מוצא את עצמך מושלך מהאולם שוב בבושת פנים לאחר שלא הצלחת להגיע לאדמו"ר או לחתן ולשאר המחותנים לאחל להם ברכת מזל טוב ביום שמחתם... כנראה כל זה "מטעמי בטיחות".
אמנם, יש פיתרון לכל הנ"ל, לעמוד בחניון הרבנים בחוץ - אשר הגישה לשם גם דורשת 3 מחסומי לחץ כבדים, ולהיצמד לאדמו"ר מסויים, ואם ויתמזל מזלך - הינך נדבק אליו לכל אורך הדרך, וכך המאבטחים חושבים שהינך משב"ק של הנ"ל ואתה זוכה להגיע עד למרכז הבמה. אבל לזה גם צריך מזל, כי ישנם חסידיות שאסור לאדמו"ר אחר לעלות עם עוד גבאי, או שני גבאים, ואז מתחיל הסיוט שוב, והינך מוצא את עצמך שוב בחוץ.
בא נגיד שקרה והצלחת להיכנס לאולם, ולעלות לבמה, ולהתקרב אל האדמו"ר המחותן הנ"ל היושב על כסא, אז מתחיל סיוט ימי בראשית מההתחלה. לכל אדמו"ר יש גבאי, לגבאי הנ"ל יש גבאי, ולגבאי של הגבאי יש שני עוזרים צמודים, אשר בדרך כלל הינם 2 בחורי ישיבה שהושכרו ללילה. ואז הגבאי לוחש לגבאי שלוחש לגבאי הראשי באם אפשר לגשת לתת מזל טוב, הגבאי הראשי מציץ מהצד, אך יש בעיה... הרבי כעת אוכל בשר, אי אפשר להפריעו ממלאכת האכילה, אז הגבאי מורה לגבאי שמורה לשני משרתיו לומר שאי אפשר כעת לגשת, ומוטב לגשת לשני המחותנים האחרים להתברך מפיהם.
וכל זה אחרי מאמץ של ארבע שעות נסיעה לכל כיוון, חיפוש חניה, ושלושה ניסיונות לגשת אל הבמה לאחל מזל טוב.
ומה אם הצלחת להגיע לחופה, אז הסיוט של כל חסיד עולה על גדותיו. על במת החופה ניתנת הרשות לעלות רק למתי מעט, וגם אחיות הכלה ובני המשפחה הקרובה ביותר לא יכולים לעלות, כמובן מפני טעמי בטיחות ואיכות הצלם העומד ממול ומתעד כל רגע של האדמו"ר הנשען על כריות ענק...
שוין, הגעת לחתונה, לא איחלת מזל טוב לאדמו"ר שאותו אתה מעריץ, רק למחותנים בקושי. לרקוד באמצע גם אי אפשר כי זה כעין טיש ענק, לעמוד על הפארנצעס גם אי אפשר כי יש מקומות קבועים ושאר חזקות, אז עושים סיבוב, וחוזרים בפחי נפש הביתה כמובן עם שני כפתורים קרועים לאחר תקרית עם אחד המאבטחים.
איני מדבר באם שני חצרות משתדכות ביניהם, קודם מתחיל תחרות מי משיג כסא יותר ענק לאדמו"ר שלו, ובהמשך בכלי הזהב והכסף, מקומות הפארנצעס, וכמובן העיקר, שליטה מלאה על הבמה וכל יושבי המזרח, מי צריך להדרים דרומה, ומי צפונה וכו'.
שונה מכל זה, היא שמחת בית פיטסבורג, את ה'אורות', הקדושה, השמחה, אין לשער ואין לתאר.
רק הגעתי, מיד עליתי על הבמה לכיוון מקומו של הרבי במרכז האולם, שום מאבטח לא עמד לעצור, ושום חסיד לא מנע ממני את הגישה לאדמו"ר, אך את האדמו"ר לא פגשתי, כי במקומו רקדו ופיזזו אדמו"רים אחרים, ואת האדמו"ר, שהוא שילם את כל החתונה, וכל החוגגים הם חסידיו, ראיתי מפזז בצד עם גיסיו אשר אינם מכהנים כאדמו"רים, וכן עם עוד כמה אורחים. כמובן שניגשתי מיד, והאדמו"ר כה שש, שמח וצהל לקראתי כאילו לי באמת המתין שהופיע בשמחה. האדמו"ר האציל עלי ברכות לרוב, כה התרגשתי, איחלתי חזרה מעומק לבבי, ונעמדתי בצידי האולם לחזות בנועם עבודתו של האדמו"ר שבכלל התיישב על כסא פשוט, ואת כסאו המהודר הותיר לאדמו"רים אחרים שייהנו בבואם לשמחתו.
בעת עומדי בצידי האולם, נזכרתי, לפני כמה חדשים חגגו באחת החצרות הגדולות בירושלים, שמחה גדולה בחסידות, אני קצת מקורב לחסידות הנ"ל, לקחתי חופש מעבודתי, הלבשתי מלבושי שבת, ופסעתי לשמחה הנ"ל, אני מאוד מכבד את אותה חסידות ואת מורה דרכם, אך, כף רגלי לכאורה לא תדרוך שם בשמחות הבאות, וזאת למה? אל האדמו"ר לא ניגשתי, לשבת במקום לא כובדתי, ואוכל לא אכלתי, ועבודה הפסדתי... אז סך הכל שימשתי כתוספת בשר לתמונת 'אלפי החסידים בשמחה', מוחל טובות, בשמחות הבאות יסתדרו בלעדי.
תוך כדי עמידתי בצד, ניגש אלי אחד החסידים, והביא לי כיבוד קל, וספר 'קובצי דברות קודש' של האדמו"ר, מקבץ מנועם אמרותיו שנשא בשנת תשפ"ד, אשר יצא לאור עולם לקראת השמחה בבית המלכות. דפדפתי בהנאה בין דפי הספר, אולם מיד צדה עיני מדור הברכות אשר שם פורסמו שמות האנשים שעמדו לימין המכון להוצאת הספר לאור עולם לרגל השמחה, מה מאוד התפלאתי כי רוב השמות אינם נמנים על חסידי פיטסבורג כלל, רוב השמות היו של אוהדי האדמו"ר, אוהדי דרכו בקודש ואוהדי אהבת ישראל היוקדת בהם מכח דברי תורתו של הרבי הנערץ בסוד עם קרובו.
החסיד הנ"ל גילה באוזני דבר פלא על האדמו"ר: מידי שבת בשבתו, בעת שעוברים הבחורים להתברך בברכת השבת מהאדמו"ר, נוהג הרבי ללחוץ ידי כל אחד ואחד, על אף שזה מאריך הזמן בשעה ארוכה, והסיבה לכך הטעים הרבי פעם בנועם שיח ואמר: בלע"ה מונים אנו כהיום עשרות בחורים בישיבות, אין לי זמן להתייחס לכל אחד ואחד בנפרד, בליל שבת כשהנני לוחץ ידי הבחור, אזי חש הבחור את קרבתי אליו, וזה מחזקו ומעודדו להמשך דרכו.
כתבת המגזין הזו אינה ממומנת, ולא משווקת שום דבר אלא מתארת פשוט דברים כהווייתן. הרבי מפיטסבורג, הוא אדמו"ר שיכבוש מהרה את הדור הבא, כי הדור הבא צריכים כאלו מנהיגים, מנהיג שיכולים לגשת אליו, והעיקר מנהיג שניגש אל כל אחד ואחד.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שח פעם הרה"ח ר' משה פרידמן משב"ק אדמו"רי בית סאטמר ואמר: "הנני מתחרט שסאטמר התחלקה לשתי חצרות!,. מיד עצרו אותו ואמרו לו, והלא יש לך יד גדולה בדבר... ענה ואמר בחכמה: "אכן כך, הנני מתחרט שסאטמר התפלגה רק לשתי חצרות ולא ל-10 חצרות, כיום לא גדולה לומר לנו יש חמש אלף חסידים, ובראש השנה 12.000 וכו' כיום יותר גדולה שכל אדמו"ר ומנהיג חצר קודש יהיה לו קשר עם החסיד, כי הדור צריך לכך, נסיונות הרחוב גוברים על הכל רח"ל".
והרבי מפיטסבורג, הוא המענה לכל האדמו"רים הנ"ל, אשרי הדור שזכו להנות מאורו!