הרש"ש מבקש מרבי גרשון לומר סליחות ליד התיבה
שמעתי מפי המגיד מישרים רבי לייב מלאדיזען, שפעם אחת רבי שלום מארץ המערב גזר תענית, כיון שלא ירדו בירושלים גשמים (המקובל רבי שלום שרעבי – הרש"ש שהיה ראש ישיבת המקובלים בירושלים בשנים ת"פ – תקל"ז).
רבי שלום שרעבי היה צדיק גדול וחשוב, וציווה שכולם יתכנסו בבית הכנסת אחד להתפלל כדי להתפלל ביחד.
שלח הרש"ש לקרוא לרבי גרשון מקיטובר גיסו של הבעל שם טוב הקדוש, כדי שיתפלל לפני התיבה. ובירושלים המנהג היה, שמי שמתפלל לפני התיבה, צריך לומר דברי כיבושים (תוכחה).
הדרשנים בירושלים נהגו לומר דבר מהגמרא או המדרש או פסוקים כצורתן וכהוייתן, דהיינו בלשונם המדוייקת ולפי הסדר, ואם מי שעלה שליח לפני התיבה, והיה משנה מהלשון המדוייקת, הדבר היה לו חרפה.
רבי גרשון מקיטובר הכין את עצמו לדרוש, וחזר כל הלילה כמה פעמים, על הלשון המדויקת של הדברים בכדי שלא יטעה, ויאמר את הדברים כהוייתן, ועל כן, הוא לא ישן כל הלילה.
באשמורת הבוקר ניחר גרונו, ואמר לבנו רבי לייב: 'נתקלקל מילולי' (נלקחה ממני יכולת הדיבור), לך לרבי שלום שרעבי, ואמור לו, שאני, איני יכול להתפלל.
וכל אחד מהם התפלל במקום שרגיל להתפלל בו, ורבי שלום שרעבי התפלל בבית המדרש שלו במקומו, וירד אדם אחר לפני התיבה.
ובזמן השירה בתפילה, שמע רבי שלום שרעבי שקולו של רבי גרשון חזר, ולכן, לחש לו מיד אחר התפילה, וציווה עליו שילך להתפלל ליד העמוד.
ורבי גרשון הלך לעמוד לפני העמוד, והתפלל בקול את החזרה של תפילת שמונה עשרה, והתחיל לומר סליחות.
לאחר הפתיחה של הסליחות, ירד רבי גרשון מהתיבה, ולא רצה עוד להמשיך לומר את הסליחות.
ובנו רבי לייב שאל אותו, מפני מה עשה זה? והשיב לו: כשהתחלתי את התפילה, הרגשתי שהיא שגורה בפיו, וידעתי - שתפילתי תתקבל.
והרגשתי שאם אומר את הסליחות תיכף ירדו גשמים, ויראתי מגסות רוח, לכן לא התפללתי ליד התיבה, כי אני יודע, שלאחר תפילתי ירדו גשמים במהלך שניים או שלושה ימים רצופים לאחר זה, וכן היה.
רבי גרשון מקיטוב היה יראה שמא ידע הקהל, שבגלל תפילתו הזכה ירדו הגשמים, ונזהר, וגם לגשמים לרדת בעקיפין, רק שלא יגיע לגסות הרוח...
מאמרותיו של הבעל שם טוב הקדוש 'צידה' לדרך לשבוע טוב ומבורך
סיפור נוסף על רבי גרשון, שיאמר וידבר, בעד עצמו...
לאיזה דרגות הגיע הבעל שם טוב הקדוש - בעישון המקטרת?
שמעתי מרב קהילתנו רבי גדליה ז"ל, שרבי יחיאל אב"ד קהילת קאוולע שלח שליח איש למדן וחכם, כדי לתהות על קנקנו של הבעל שם טוב הקדוש.
בדרך למזי'בוז' השליח חלה, ולכן, כשהגיע למזי'בוז הוא נכנס לאכסנייה כדי לשכב ולנוח קצת, ישב השליח ליד התנור, נח ונהנה מחמימותו הגדולה.
הבעל שם טוב הקדוש שלח אליו את גיסו - רבי גרשון מקיטוב, והלך רבי גרשון וישב לידו על יד התנור ואמר לו דברי תורה.
כשהגיעה שעת מנחה, אמר רבי גרשון מקיטוב, בוא עימי לתפילת מנחה. בדרך לתפילה הרגיש השליח - שהוא בריא, וחשב שאולי רבי גרשון הוא הבעל שם טוב הקדוש.
שאל השליח את רבי גרשון: האם אתה הוא הבעל שם טוב הקדוש?
ענה לו רבי גרשון: הי! הי! אני הרב? הלוואי שיהיה לי עולם הבא, רק מה שמשיג הבעל שם טוב הקדוש כשהוא מעשן מקטרת (לולקא) אחת.
חזר השליח לרבי יחיאל מרגליות וסיפר לו את הדברים, התקרב רבי יחיאל מרגליות לבעל שם טוב הקדוש, והיה לאחד מתלמידיו המקורבים ביותר.
הזוהר חי מזכיר את עישון המקטרת:
"ואם ראו אצל אור עינינו, אור צח מצוחצח, שהיה לפעמים יושב בטל לעשן הלולקא וכיוצא... שעסק בייחודים גדול מן - עסק התורה...
ותלמידו הקדוש מוהר"י אמר קודם פטירתו, שמבקש מאת ה' יתברך שירוויח בכל תורה ומצוות של כל ימיו - מה שהרוויח רבו מרן הקדוש בייחודים שעסק בעת עישון פעם אחת את הלולקע" (קאמארנא פר' תרומה, ב').
קדושתו, גדלותו וענוותנותו של רבי גרשון בן רבי אפרים מקיטוב ניכרים בכל אורחות חייו, ויהיו הדברים לעילוי נשמתו הקדושה, הזכה והטהורה, ויעמוד לפני כיסא הכבוד, וימליץ יושר עבור עם ישראל, ונגאל ברחמים, אמן!
לע"נ אימי מורתי רחל בת ריינה מלכה הריני כפרת משכבה