לחזור לבית, שלא הייתי בו מעולם. כך אני מגדיר את מערבולת התחושות שהכתה בי, כשירדתי עם המזוודה אל השלג של מעז'יבוז', שעתיים לפני שבת.
שורשים
נתחיל מהסוף, הפשוט יותר: באוקראינה, ערש החסידות, ובמדינות השכנות - נטמנו שורשיי. שורשיי הגיאוגרפיים, וכן שורשיי הרוחניים.
לפני שסביי הגיעו לארצות הברית, צמחה משפחתי מזה דורות בחצרות חסידים. צד אחד השתייך לאדמו"רי שושלת רוז'ין (קאפיטשניץ, סדיגורא ועוד), משנהו ותיק בחצר סלונים. אני עצמי גדלתי בחסידות קרלין סטולין.
אבל מעבר ל'ייחוס' הזה, שמהווה סיבה לא רעה להתפלל על ציונו של מתווה הדרך - רבי ישראל בעל שם טוב, יש את הסיבה העמוקה יותר שבגללה אני מגדיר את הנסיעה 'לחזור לבית שלא הייתי בו מעולם'.
אני יודע שנשפכו נהרות של דיו על משמעות המהפכה שחולל הבעש"ט, אבל אם אנסה להגדיר באופן הפשוט ביותר את האופן שבו החסידות משפיעה עליי אישית, ניתן לומר כי היא ילדות, ואסביר.
ילדות
בתור ילדים, אנו נמצאים בקשר ישיר עם הצרכים שלנו, הרגשות שלנו והיחס שלנו לסובב אותנו. ילד לא מתבייש להראות ולקבל אהבה. עמוק בפנים, גם מבוגר בנוי כך. אלא מה? שבחלוף השנים, התכסו הרגשות העמוקים בחספוס של 'מבוגרים', שמתעסקים במרוץ אחרי הרבה דברים טכניים, ולפעמים שוכחים מה בעצם המטרות שלהם.
אם נעבור לנמשל, הקב"ה ברא אותנו, אוהב אותנו ומשפיע עלינו כל טוב, ואנו רוצים להכיר לו תודה ולגרום לו נחת רוח. זו תובנה מוכרת וידועה, אבל מתי לאחרונה עשינו מצווה מתוך המחשבה הזו?
במשך אלפי שנות העם היהודי, נשחקה ה'ילדות' הזו לטובת מרוץ טכני אחרי אינספור מצוות, ציפיות, ופרטים (שכמובן חשובים ביותר!). ואז הגיעו תנועות חיצוניות והחלו לנגוס בעם ישראל. הבעל שם טוב הגיע ואמר: סטופ. בואו ננשום רגע, ונעשה ריסטרט. נתחבר למה שבאמת קורה פה. למה אנחנו עושים את כל זה? בשביל מה כל המצוות האלו?
הבעל שם טוב - ואת זה ניתן לראות גם בספרי תלמידיו - עסק במשימה אחת עיקרית: להסביר לנו את היסודות. מה הערך של כל מצווה; מה היחס בינינו לבורא; איך כל פעולה שלנו - האנשים הקטנים - משפיעה על הבריאה כולה; ועוד.
לכן מזה שנים, נכספתי להגיע לבעל שם טוב - כי הדבר סימל בעיניי חזרה הביתה, חזרה למקורות - לא רק המקורות הפיזיים, אלא בעיקר המקור להבנת היהדות שלי.
ניגון
בעולם החסידות יש מקום נרחב מאד למוסיקה. אבל גם כמי שגדל בין ניגוני חסידים, ואף מתפרנס מיצירת מוסיקה, לא נערכתי לסיטואציה הבאה:
כשהגעתי למעז'יבוז', כאמור שעתיים לפני שבת, היה זה לאחר נסיעה בת 5 שעות מקייב ועוד לא טעמתי דבר מתחילת היום. מה גם שצריך היה להיערך לשבת קודש, והשעון לוחץ. אבל מאחר ובשבת לא נכנסים לבית קברות, רצתי אל הציון הקדוש במטרה להספיק כמה שיותר.
נעמדתי בין החסידים האחרים ששהו שם, והתחלתי לומר תהילים. גם חשבתי על כל הרעיונות ששטחתי בפניכם זה עתה, אבל הלב קר כמו השלג שמכסה את שבילי בית העלמין הישן.
הייתי מאוכזב קשות; קניתי כרטיס, נסחבתי עד מעז'יבוז' - ואני לא מצליח להתרגש? אחזור לארץ ולא הרגשתי כלום? זו היתה תחושה לא כיפית. אמרתי לעצמי, טוב, מקווה שהשבת עצמה תצדיק את הנסיעה...
ואז פתאום, קבוצת חסידי באבוב שהגיעו למקום מארצות הברית פצחו בשירה: 'ניגון הבעל שם טוב'. על הניגון המיוחד הזה, שמכונה גם 'ניגון לעתיד לבוא', מספרים בחצרות חסידים דברים נשגבים.
בתחילה שלפתי את הפלאפון והתחלתי להסריט, שתהיה מזכרת, אבל כשהגיע הבית השלישי של הניגון - זה הציף אותי ופרצתי בבכי. שמתי את הפלאפון בכיס, טמנתי את הראש בין ארון הספרים לבין קיר האבן - והרגשתי... בבית.
אמרתי לבעל שם טוב: "זהו, הספיק לי", ורצתי עם המזוודה לחדר, להתארגן לשבת.
This browser does not support the video element.
ילדים
בעיירה הקטנה שהו איתי בשבת עוד מאות אורחים. הקבוצה של הבאבובערס מניו יורק, ראש ישיבה מגייטסהד וכמה מתלמידיו, כמובן יהודים מארץ הקודש - וילדים. לא סתם ילדים, אלא "ילדי הבעש"ט" (ובאידיש: בעל שם טוב'ס קינדער).
ומיהם ילדי הבעש"ט? קבוצה גדולה מכל ערי אוקראינה, שמורכבת מילדים יהודים מרקעים ובגילאים שונים. חלקם גדלים בבתי יתומים של הקהילות היהודיות המקומיות, חלקם נולדו ל"ע לאב נוכרי וחלקם כבר גדלו בבית שומר תורה ומצוות.
בשבת הזו, פרשת משפטים, הגיעו אותם ילדים (למעט רבים שהיו בבידוד ועוד רבים שנמנעו בשל הפחד מפני מלחמה) למעז'יבוז', לשבות בצילו של הבעש"ט. וזו לא 'שבת התאחדות' שגרתית. בכל שנה שבה הקהילה היהודית מארגנת שבת כזו, ישנם מעמדי ברית מילה לילדים שלא זכו לכך בעיתו ובזמנו. מגיע מוהל מארץ הקודש, ו'ילדי בעש"ט' מבקשים שימול אותם.
אין כאן מקום להאריך בקשיים של ברית בגיל 13, אבל הילדים הללו לא רואים בעיניים: הם עוברים את הברית בגבורה - ולאחר מכן נעמדים קבל עם ועדה ומבשרים כי שינו את שמם לשם יהודי.
This browser does not support the video element.
אפיזודה נוספת: בבוקר יום השבת, בתפילת שחרית, נעמד מארגן השבת, רבי הלל כהן, ומחלק עליות. לראש ישיבה, לאחד הנימולים, ו... למי שֶׁיֵּדַע לומר את 13 ה'אני מאמין' בעל פה. בתוך שנייה קפץ ילד בן 9 מקהילת אודסה, נעמד על כסא ודקלם ברהיטות ובביטחון את כל הטקסט הזה, שלבושתי אפילו אני אינני זוכרו בעל פה.
אם אוסיף ואתאר את כל מה שראיתי בשבת המדהימה הזו, לא אסיים. אבל האמת שהתמימות של הילדים האלו, הדבקות שלהם במקור, הזכירה לי מאד את הכפריים שמרבים להופיע בסיפורי הבעל שם טוב. חלקם אפילו לא ידעו לקרוא - אבל הרגשות העמוקים שלהם, שלפעמים יצאו באופן שנראה לנו ילדותי - תפסו נפח נכבד וחינכו דורות של חסידים.
פרידה
רובנו זכינו לגדול כשומרי תורה ומצוות כבר מילדות, אבל החספוס והיובש לעיתים כיסה את הילדות שלנו כבר בגיל ילדות. זו הסיבה שאני ממליץ בחום, לכל יהודי, לבקר בקברו של אור שבעת הימים, ולנסות לשחזר לעצמנו את הבית שלא היינו בו מעולם. להיזכר למה אנחנו פה, מה אנחנו עושים ואיזו משמעות יש לזה.
לא לכולם יש אפשרות לעלות עכשיו על מטוס אוקראיני, אבל לכולם יש אפשרות לפתוח את ספר 'בעל שם טוב' ולשוב אל המקורות. המבט הבוגר של תורת החסידות על היהדות, הוא בכלל 'ילדותי' וחוזר לשורשים הראשונים בהוויה שלנו.