האדמו"ר מצאנז שממשיך להגיע ולנחם את המשפחות אשר יקיריהן נספו באסון הקשה במירון, שלח מכתב ניחומים לכל אחת מהמשפחות בחתימת ידו, בו הוא מנסה לנחם ולחזק את רוחם.
במכתב כותב הרבי כי "בתוך כל בית ישראל מבכים אנו מרה את השריפה הגדולה אשר שרף ה', באסון הנורא והכבד באתרא קדישא מירון בהילולא דהתנא האלקי רשב"י זיעועכ"י, שם נתקיים מאמרו בזוהר הקדוש דודי ירד לגנו לערוגות הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים, אל תקרי שושנים אלא ששונים, אלין אינון דקדמי רוחא בהאי עלמא דמתקלי ומסתלקי מהאי עלמא עד לא מטא זמניהו עיי"ש".
הרבי מוסיף וכותב כי "אין מלים בפה לנחמכם בצערכם וביגונכם הגדול, שהוא צרת הכלל כולו. הנסתרות לה' אלוקינו ואין אנו יודעים חשבונות שמים על מה עשה ה' ככה, אך בזאת תנוחמו באמונת ישראל קדושים מאמינים בני מאמינים כי יקירכם בתוך מ"ה הנשמות הטהורות השלימו את תפקידם עלי אדמות בקיצור שנים, כאשר נודע מפי צדיקים שכל נשמה הבאה לעולם הזה יש לה שליחות ותכלית מסויימת, וכל נשמה יש לה מטרה משלה שנועדה לפעול ולתקן, כל אחד לפי שורש נשמתו ולפי מקורו בכסא הכבוד, וכיון שמקיים שליחותו וממלא ייעודו בעולם, נשלמה פעולתו ותכליתו וישוב למקור מחצבתו, וכבר כתב הרמב"ם ז"ל במכתב לבנו 'כי האדם המסכן בזה העולם השפל הנבזה אין לו מנוחה בו ואשריו למי שחתמו ימיו מהרה'".
עוד הוא כותב כי "שמעתי מכ"ק אאדמו"ר זצוקללה"ה לפרש הכתוב (קהלת א, ה) וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם, כי הנה מטרת ביאת השמש לעולם בכל יום היא כדי להאיר לארץ ולדרים עליה, וע"ז היא מצווה ועומדת, ועל זה אמר "וזרח השמש" כמו שהשמש זורחת בעבור מטרתה ותפקידה, כן לכל נשמה יהודית יש ייעוד ומטרה שלמענו נברא, וכל אחד שורש נשמתו בדבר מיוחד, וכאשר מסיים פעולתו ומלאכתו בעולם, אז "ובא השמש" ישוב לכור מחצבתו, "ואל מקומו שואף" לשוב למקומו בעולם העליון, ואולם "זורח הוא שם", כמו שנאמר אצל משה רבינו ע"ה (סוטה יג, ב) שלא מת מה כאן עומד ומשמש אף שם עומד ומשמש".
לסיום מאחל האדמו"ר "יה"ר שבקרוב נזכה לעת כי נחם ה' ציון וגו' ובתוך שאר אבלי ציון וירושלים תמצאו נוחם שלא תוסיפו לדאבה עוד ולא ישמע עוד שוד ושבר בגבולכם ובגבול כל בית ישראל, והקב"ה הרופא לשבורי לב יחבש לעצבותכם ויאמר למלאך המשחית הרף ולצרות ישראל די, ומעתה ועד עולם אך ששון ושמחה תשיגו ונס יגון ואנחה אכי"ר".