1.
לרשימת הקדישים של אורי זוהר התווסף השבוע עוד שם. בכל פעם שאושיית תרבות ישראלית ותיקה הולכת לעולמה, זוהר פותח מחדש את סידור התפילה שלו, מדפדף לדף האחרון, ומוסיף בכתב יד קטן שם נוסף שעליו יאמר מעתה קדיש, פשוט כי אף אחד אחר כנראה לא יעשה זאת. כמעט כל החברים שלו מפעם כבר שם, אייקון אחרי אייקון שעלה לעולם האמת: אריה בן אלכסנדר (אריק לביא), ישראל בן שלמה (פולי מהגשש), אברהם בן יעקב (אייבי נתן), אברהם בן פנחס (פשנל), יוסף בן מאיר (יוסי בנאי), נעמי בת מאיר (נעמי שמר), משה בן ישראל (דן בן אמוץ), שושנה בת שלום (שוש עטרי), ישעיהו בן שמואל (שייקה אופיר), שושנה בת יחיא-זכריה (שושנה דמארי), יפה בת אברהם (יפה ירקוני) וחיים בן יששכר (חיים חפר).
לרשימה הזאת הצטרף השבוע אריה לייב בן יעקב, אריק איינשטיין. אבל בעצם, בזכות זוהר, דווקא יש מי שיאמר אחריו קדיש יום יום. הצמד אורי ואריק אחראי לא רק לשירים, סרטים ומערכונים. הם מותירים אחריהם גם שני בנים ושתי בנות שנישאו והביאו לעולם 18 נכדים ושישה נינים שמיררו יחד בבכי ביום רביעי אחר הצהריים כשנשמעו מעל הקבר המילים "יתגדל ויתקדש שמא רבא".
2.
ובעצם, לא מדובר בסתם "חרדי" ו"חילוני". מדובר בקטבים שהם אולי הכי קיצוניים: אריק היה חילוני מאוד. אורי הוא חרדי מאוד. ואפשר להוסיף לשניהם עוד כמה "מאודים": אריק היה הצבר האולטימטיבי, נטול כל קשר לגלות ולמורשת. הוא בא מן הים, או ליתר דיוק מהצריף של אביגדור. כשחיפש שורשים, הגיע עד אברהם חלפי ושירי החלוצים. לא יותר. קשה לדמיין אותו מצטרף לשורת הכוכבים שכבר הקליטה פיוטים מבית סבא והחלה להתכתב עם המקורות היהודיים.
ואורי, מנגד, חצה את הקווים מבלי להביט לאחור. האיץ בבת אחת מאפס למאה. שנים הסתגר ולמד ללא הרף, ואז החל לצאת גם להרצאות החזרה בתשובה. הוא מנהל אורח חיים חרדי-ליטאי, חי בדירה צנועה וקטנה, סגפנית, וכבר 40 שנה לא חושב אפילו לחזור לעיסוקו הקודם. מאז גילה את התורה הוא רוצה לחדש ולהתחדש רק בה. בכך הקיץ הקץ על "לול 2" או "בצל ירוק – האיחוד". הוא נמלט מכל אלה כמו מאש, אפילו מתבייש בחלקם.
אבל בעצם, רוב החברה הישראלית מצויה באמצע, בין שניהם. היא לא אריק ולא אורי.
3.
ומעל הכול, משהו בתופעת החזרה בתשובה השתנה מאז. אם פעם המעבר היה חד, היום הוא רך. בכירי הרבנים נוטים היום לעצור צעירים להוטים מדיי, להדריך אותם שלא לעבור דירה ולא לוותר על המקצוע. הגל של שנות השבעים שכלל גם את פופיק ארנון, איקא ישראלי ז"ל ורבים נוספים, שונה מאוד ממה שקורה היום. אז דיברו אל השכל, היום אל הרגש. פעם הוכיחו את מעמד הר סיני, היום מדברים על זוגיות וגידול ילדים. זוהר בעצמו מכיר בכך. הוא בקשר טוב עם שולי רנד, אביתר בנאי, צבי יחזקאלי ועוד מאות חוזרים בתשובה דור 2. הם שומרים על קלה כחמורה, אבל מוציאים סינגלים לגלגל"צ או סתם מתפרנסים כעורכי דין. האם היום הוא עצמו היה עושה זאת אחרת?
עד יום שלישי השבוע, נדמה שהם לא הפסיקו לחכות זה לזה. אורי המתין שאריק יגלה את האור, יציל את נפשו. אריק רק רצה ללכת עם אורי שוב לים ולמשחק של הפועל. כל זה כבר לא יקרה. אריק הפך השבוע ז"ל. אורי יישאר שליט"א.
4.
לקראת שתיים בצהריים ביום רביעי, בדיוק כששלום חנוך שר בכיכר רבין "ילדים של החיים", הגיעו כמה טנדרים גדולים לאסוף ילדים ירושלמים חרדיים להלוויה. הנכדים של אריק לא היו צריכים לבקש אישור כדי לצאת מוקדם. בתלמודי התורה סיימו ללמוד באחת, כדי שהילדים יתכוננו להדלקת נר חנוכה, מיד עם השקיעה. גם הנכדים של אריק הגיעו להדלקה בזמן, אבל קודם רק היו צריכים לנסוע לתל אביב, לקבור את סבא, גדול הזמר העברי. כשהם עזבו את הקבר דלקו שם המון נרות נשמה. בהמשך הערב הונחו לצידם עוד ועוד צעיפים של הפועל.
בכיכר רבין דיברו ישראלית, בבית העלמין טרומפלדור דיברו יהודית, אבל באף הספד לא שיקרו. בנאומים בכיכר הזכירו רון חולדאי ומוני מושונוב כיצד אריק סלד מהשואו, מהפרסום, מהרייטינג. בבית העלמין אמרו אורי זוהר ובנו אפרים שהמנוח התנזר מהבלי העולם הזה, שלא הסתנוור מהיצר הרע. בשני המקומות התכוונו להספיד יהודי שהיה צנוע ונחבא אל הכלים.
על הדרך, ההספד של אורי חשף את יחסו לחברה החילונית בכלל: ראשית, מבחינה הלכתית, הוא הגדיר את אריק כ"אנוס" ("אין לי ספק שהקב"ה יקבל אותך באהבה, כי היית אנוס. אנוס גמור"). בהמשך הוא פרגן בלי סוף ליצירה שלו: "מתוך השירים שלך ראו את הנשמה שלך, מתוך המוזיקה ראו אותך, ואיזה אדם היית, שימחת כל כך הרבה לבבות". ובעוד כל הסופדים דיברו על אלמנתו וילדיו, אורי דיבר על מי שמחכים לאריק למעלה, הוריו ורעייתו לשעבר, שחזרה אף היא בתשובה עם זוהר ואשתו: "אבא שלך ואימא שלך, יעקב ודבורה, מקבלים אותך בשמחה, לא ביישת אותם. תראה איזה נכדים ונינים השארת. ואלונה, אלונה תקבל את פניך שם בשמחה".
5.
וכל זה קשור מאוד לפרשת השבוע, פרשת "מקץ", שממשיכה לתאר את הקרע בין יוסף לבין אחיו. השבוע, 22 שנים אחרי שזרקו אותו לבור, האחים באים למצרים ופוגשים את יוסף. המתח בשיאו, והשנאה הזו בין השבטים היא שמובילה את העם לצאת לגלות במצרים. פרשנים רבים טוענים כי שורש הפירוד בין האחים נעוץ בכך שהם לא דיברו עם יוסף. הם שתקו, והלכו והתבצרו בשנאה שלהם כלפיו, במקום לפתוח את הדברים, לצעוק, לריב, אבל לפחות לשמור על קשר ולהסתכל אחד לשני בעיניים. מהפסוקים אפשר ללמוד שאין טעם להדחיק חילוקי דעות, צריך לשים אותם על השולחן, כי דווקא השתיקה הרועמת בין האחים היא שהובילה לאלימות ולנתק.
אבל אריק ואורי השונים כל כך שמרו על קשר טלפוני כמעט יומיומי, ונפגשו המון, בעיקר בשמחות (וכאלה לא חסרו, ברוך השם: בריתות, בר מצוות וחתונות). הנכדים נהגו לצלצל לאריק בכל ערב חג ובכל יום הולדת שלו (בתאריך העברי) ולשיר לו. שירי, בתו של אריק, סיפרה פעם שהילדים אולי לא יודעים עד כמה סבא שלהם מפורסם בעולם החילוני, אבל היא אישית משמיעה להם את "אדון שוקו". במובן הזה, הם היו מורי דרך לדור שלם של חוזרים בתשובה, הוריהם וחבריהם, שלמדו מהם הלכה למעשה כמה חשוב לא להתנתק.
הרב עמיטל, מחלוצי מפעל ישיבות ההסדר הציוני-דתי, והרב שך, ממעצבי הזרם החרדי, נפגשו פעם בשמחה משפחתית. הם היו קרובי משפחה רחוקים, אבל עם הזמן הקשר ניתק. הרב שך, כך מסופר, אמר לרב עמיטל בצער: "תראה מה קרה לנו, אנחנו כל כך רחוקים – שאנחנו כבר אפילו לא רבים ומתווכים".
על יוסף ואחיו אפשר היה לספר סיפור כזה. גם על הרב עמיטל והרב שך. על אריק ואורי – לא.