אני הח"מ, חרדית בת 30, אשת אברך ת"ח למעלה מעשר שנים, ובשנה האחרונה בעלי אף הפך ל"משיב" בישיבה גדולה בחלק משעות היום. אנו הורים לחמישה ילדים חמודים ביותר כן ירבו, וחיים את חיינו בפשטות ובאושר.
בעלי יוצא לעמל יומו (ללימוד התורה ולתפילה, למי שלא הבין) כבר בשעה 6:00 בבוקר, חוזר להפסקת צהרים משעה 13:30 ועד 15:00 אחה"צ, ובערב לא חוזר לפני השעה 9:00 בערב, יש גם ערבים מאוחרים יותר, הכל לפי הלחץ הלימודי, התקופה והיכולת.
עלי מונח העול של הבית שלנו, הכולל תחזוקה שוטפת, קניות, נקיונות, בישולים וכביסות, טיפול בילדים, שליחתם בבוקר ללימודים, (בצהרים אנחנו מתחלקים ביננו) מיקלחות, גיהוצים, אפיה וכלים. הכל מונח על כתפי.
ועוד לא הזכרנו את הדברים הפחות תמידיים: כמו קפיצה לבנק, לרופא שיניים או משפחה, קניית בגד או נעל, שליחת עוגה לשכנה שילדה, ושמרטפות לאחות או גיסה.
ו... כן, אם עוד לא הבנתם, אז גם אני, כמו הרוב המוחץ של נשות האברכים – עובדת. אני עובדת ב-2/3 משרה כי אלו הן השעות שהילדים מסודרים, ובצהרים אנחנו משרכים רגלינו ועגלותינו לכיוון הבית ולא לכיוון צהרונים.
תשאלו, מה רצית מאיתנו? על מה את "חופרת" לנו? אז זהו, שרציתי לומר לכם ברורות – תפסיקו להפחיד אותנו, אנא הפסיקו עם הכותרות הבומבסטיות שעושות טוב לפוליטיקאים, ורע לנו.
די! נמאס!
בואו נפסיק את מחול השדים הזה שהתחיל אותו יאיר לפיד בשליחות התקשורת המשסה, וכל כתב ואוחז מקלדת מהצד החרדי מלהטט את הגיגיו וידיעותיו לפי הרוח הנושבת משם. מתי תפסיקו להגרר אחריהם ותתחילו להוביל תקשורת חיובית עבורנו? וכי לפיד וחבורתו הם מנהלי העולם? וכי אנחנו עם ככל הגויים אשר חי לפי הטבע ודרכיו, או שמדובר בעם הנצח שתמיד אלוקיו עמו?
לו באמת אכפת היה לכם מאיתנו, האברכים ובני משפחותיהם, הייתם נותנים לנו רוח גבית ומרוממת, דברי אמונה ועידוד היו נשזרים בכתבותיכם ובמאמריכם, ותקווה שנותנת כח הייתה נמסכת בדבריכם. לו.
כי אנחנו, וכאן אני מדברת בשם עשרות חברותי לקרב החיים, (חיי תורה, הקרבה וקירבה) אנחנו לא מפחדות. רוחנו איתנה מאי פעם, ודרכינו ברורה ובהירה לנו מתמיד.
הרי תמיד למדנו על ימות המשיח, שהקב"ה ינער את החבל חזק, ורק מי שאמונתו איתנה ויחזיק בחבל איתן ולא יפול – הוא זה שיזכה לחזות בבוא גואל, האם אינכם מרגישים את הניעור? את הטילטול הכואב והמייסר, אך המקשר לאבינו שבשמים? למה לא להזכיר לכולנו לאחוז בחבל חזק?! למה לא לעודד את כולנו בשעת הנסיון והקושי?!
תמיד סיפרנו על גיבורי עמנו, אשר למדו תורה בחרוף נפש ותחת גזירות רומאים/יוונים/צלבנים/קוזקים/קומוניסטים/נאצים, כמה מחזות והצגות העמידו בנותינו על כך? כמה הפקות ומלל נשפך בנושא? האם לא הגיעה כעת שעת המבחן כי נעמוד אנחנו, נשות האברכים ונרים בגאון את הדגל "מי לה' אלי?" ונזכה להצטרף בתקופה גורלית זו לגיבורי עמינו שבכל תקופות ההיסטוריה? איפה הרגשת השליחות? הרוממות שבנסיון?
התקופה הזו יקרה וחשובה מאין כמוה, כולנו מוכנות לשנס מותנינו, ולעבוד קשה עוד יותר, למעט בשעות שינה ולהוסיף כל מה שנוכל בכדי שנביא לחם לשובע לפי הטף בעזרת ה', לא ביקשנו מכם תרומות, לא ביקשנו צדקות!
בקשתינו אחת היא: אל תרפו ידינו! אל תפחידו אותנו ואל תורידו לנו המורל!
בשבוע שעבר, כשדיברו ברצינות על מלחמה מול סוריה, ניסו נתניהו ושר הביטחון להשרות רוגע על אזרחי המדינה וטענו כי אנו ערוכים לכל תקיפה, וכי נחזיר לכל מי שיהין לפגוע בנו, ועוד דברים בלי כיסוי ושחר... כל בר דעת מבין כי הנ"ל נהגו נכון מבחינה פסיכולוגית, וכי הדבר הטיפשי ביותר בעת הזו היא להוריד את מורל העם.
גם אנחנו בעת מלחמה
אנחנו נלחמות על חיינו, כי התורה היא חיינו, ובעת הזו אל תחרישו. תנו לנו עידוד, תמיכה ואופטימיות, החזיקו את ידינו ואמצו את ילדינו, הרימו קרן ילדי אברכים במוסדות הלימוד, בבתי הכנסיות ובכל מקום אפשרי.
כי מאחורי כל אברך – עומדת משפחה גיבורה, תנו להם את הקרדיט, העריכו אותם וחזקו אותם בדברי עידוד. הם גיבורי כח עושי דברו, הן נשים צדקניות שבזכותם ניגאל, ולוואי ונזכה עוד השנה הזו, במהרה, אמן...
הצגת כל התגובות