"אם הרצל לא רוצה להיפגש עם האדמו"ר, אני לא רוצה להיפגש עם הרצל!" - במילים אלו טרק ר' אהרן מרקוס את הדלת על התנועה הציונית באדר ב' תר"ס (מרץ 1900). האיש שישב בבימת הנשיאות בקונגרס הציוני הראשון לצידו של הרצל, והיה מהתומכים החזקים של חוזה המדינה, הפך בן לילה למתנגד חריף שלה.
מקורבו של בעל ה'תפארת שלמה' זי"ע
מחר, בי"ב בשבט תר"ג (1843), לפני 182 שנים, ביום קר בהמבורג שבגרמניה נולד רבי אהרן מרקוס, שעתיד היה להפוך לדמות מרכזית בעולם היהודי. הוא נולד כיתום, גדל בבית סבתו, ומשם עשה את דרכו המפתיעה למזרח אירופה.
בקרקוב התקרב לחצר רדומסק, שם הפך לתלמידו הקרוב של בעל ה'תפארת שלמה'. רבו זיהה את כישרונותיו הייחודיים - היכולת לתרגם רעיונות חסידיים מורכבים לשפה האירופית המודרנית. "הוא מסוגל לתרגם את תורתי לגרמנית כנתינתה", העיד עליו האדמו"ר.
החסיד שהרצל סמך עליו
מרקוס בתחילת חייו פעל יחדיו עם הרצל, אלא שכאמור עבר חתול שחור ביניהם. בתחילה הרצל העריצו בהתלהבות. "אהרן מרקוס זה היושב בפודגורז' כדאי הוא שנסמוך עליו", כתב הרצל בהתלהבות, "הוא בעצמו הנהו 'חסיד', ויחד עם זה איש שקנה חכמה הרבה וסופר בעל טעם, שכתב ספר נפלא על הפילוסופיה החדשה. במצבו האזרחי הוא סוחר. הוא 'איננו חי מן היהדות' אלא בעד היהדות."
היחסים בין השניים היו מורכבים מההתחלה. הרצל ראה במרקוס את המפתח לעולם החרדי - חסיד משכיל שיכול לדבר בשתי השפות. מרקוס מצדו האמין שהציונות יכולה וצריכה להיות דתית במהותה. הוא פעל ללא לאות לשכנע רבנים ואדמו"רים שהציונות היא התגשמות חזון הנביאים. בארכיון נמצאו עשרות מכתבים שכתב לרבנים בניסיון לגייס את תמיכתם.
בתקופה שלאחר הקונגרס הציוני הראשון, מרקוס ניסה ליצור חזית של רבנים ואדמו"רים מגליציה, בוקובינה, פולין ורוסיה, שהיו מוכנים להצטרף להסתדרות הציונית. הכל התמוטט כשהרצל סירב להיפגש עם האדמו"ר מצ'ורטקוב. מרקוס לא רק פרש - הוא הפך למתנגד חריף של התנועה הציונית.
המהפכן התקשורתי
עוד לפני המשבר עם הרצל, מרקוס כבר היה חדשן ופורץ דרך. הוא הוציא ביוזמתו ובמימונו האישי כתב עת ציוני בגרמנית, ה"Krakauer Judische Zeitung", שיצא לאור בין השנים 1898-1900. זה היה מפעל חסר תקדים: חסיד חרדי שמנהל ומממן עיתון בשפה האירופאית.
בין העיתונאות לחסידות, מרקוס הספיק לכתוב ספרים פורצי דרך. ב-1888 פרסם מחקר שהקדים את זמנו על הפסיכולוגיה בחסידות, שם זיהה רעיונות של תת-מודע בכתבי בעל התניא עוד לפני פרויד. ספרו 'קדמוניות' משנת 1896 היה הראשון לחבר בין ממצאים ארכיאולוגיים מבבל ואשור למסורת חז"ל. אבל גולת הכותרת הייתה 'החסידות' - הניסיון הראשון להציג את תורת החסידות במונחים מערביים.
הסודות שהושתקו
"החסידות" היה מפעל חייו הגדול של מרקוס. הספר, שיצא במקור בגרמנית בתרס"א (1901) היה הניסיון הראשון להציג את עולם החסידות במונחים מערביים מודרניים. אך מעבר לחשיבותו ההיסטורית, הספר מסתיר פרשה דרמטית שהושתקה.
כשתורגם הספר לעברית בשנת תשי"ד (1954) על ידי ר' משה שנפלד, נאמנם של החזון איש והרב מבריסק, נערכה בו צנזורה ראשונה. אך הדרמה האמיתית התרחשה במהדורה השנייה משנת תש"מ (1980), כשחמישה עשר עמודים שלמים נעלמו מהספר כלא היו. העמודים שהושמטו עסקו בפרשה כאובה במיוחד - סיפור פרישתו המהדהדת של ר' דב בער פרידמן מאדמו"רות, סיפור שכנראה בעולם החסידי דאז היה אפשר לצטט.
מורשת שלא נשכחה
היום, 182 שנה אחרי לידתו, דמותו של מרקוס ממשיכה לרתק. האיש שהיה חסיד נלהב של ה'תפארת שלמה' מרדומסק והאדמו"ר מצ'ורטקוב, שניסה לגשר בין העולם החרדי לציוני, שהוציא מכיסו עיתון בגרמנית, ושספרו "החסידות" נחשב לאחד המקורות החשובים להבנת התנועה החסידית - השאיר אחריו מורשת עשירה של ספרים וכתבים, בהם "קדמוניות" על הארכיאולוגיה והתאמתה למסורת חז"ל, ו"ברזילי" על הלשון העברית.
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com