אני מבקש לתאם זמן לריאיון עם דובר זק"א מוטי בוצק'ין, ונענה בתשובה מטלטלת: "אני בדיוק באמצע העמסת משאית עם גופות, תתקשר עוד כמה דקות...".
>> למגזין המלא - כנסו
זו שיחה לא קלה, עם האיש שהיה שם וראה בעיניים את כל הזוועות שאנחנו רק מדמיינים, אבל חשוב שהעולם ואנחנו נדע את אשר אירע תחת חרבם של הנאצים החדשים, מחבלי החמאס, בבוקר חג שמחת תורה ה'תשפ"ד.
ריח של מוות
"אין לי זמן לחשוב על עצמי ולחשוב על מה שקורה בשטח, לזוועות שאנחנו נחשפים אליהם", פותח מוטי את שיחתנו כאשר אני שואל לשלומו. "אני לא יודע אם אי פעם אצליח לעכל דבר כזה. לא מתמודדים עם זה", הוא יורה את האמת הפשוטה בצער.
אני נמצא בביתי, שומע על הזוועות אבל לא רואה אותם, אתה נמצא בשטח ורואה אותם. תוכל לתאר לקוראים ולי את שרואות עיניך, למען נבין ולו במעט מה קורה 'שם'?
"המראות קשים. אנחנו מטפלים בגופות במצב קשה. גם כמות הנרצחים אדירה וגם הזוועות והאכזריות זועקים עד לב השמיים. כל שניה יש לנו צבע אדום ותוך שתיים עשרה שניות אנחנו צריכים להתמגן או לרוץ למיגונית סמוכה.
"בתחילה עבדנו איפה שהיתה המסיבה ובכבישים מסביב לשדרות ואופקים. מיום ראשון בלילה נכנסנו לתוך הקיבוצים עצמם. היינו בבארי, כפר עזה, ועוד. כעת אנחנו בנחל עוז".
"חיות האדם נכנסו לשם – לא יודע איך לקרוא להם – נכנסו לבתים ורצחו בדם קר", ממשיך מוטי לתאר וקולו סדוק, "ירו בהם, חלקם נשרפו, חלקם היו כפותים. מחזות שבסיפורים של הנאצים לא שמענו זוועות כאלה. אנחנו לא יכולים להכיל את זה".
תוך כדי שיחתנו אני שומע את מוטי מדבר עם מתנדב שייקרא לכוח צבאי. הוא מסביר לי. "אנחנו נמצאים כעת ליד מחבל הרוג, כולו מלא במטענים. צריך לנטרל אותם ולוודא את שלומנו".
מוטי עוצר לרגע וממשיך לתאר את שרואות עיניו: "ריח של מוות בכל מקום. איפה שאנחנו מסתכלים יש אנשים שנרצחו באכזריות".
מראות שלא נראו בשואה
איך משתלטים על אירוע כזה?
"יש לנו בשטח מאה ועשרים מתנדבים של זק"א. אנחנו מתחלקים לקבוצות של שישה מתנדבים עם חבר'ה במחלקה צבאית. מדובר בחיילים לוחמים, ביניהם גם לוחמים וגם מומחים בנטרול פצצות. כל בית שאנחנו נכנסים הם נכנסים קודם לוודא שאין מחבלים או רימונים פתוחים ומטענים. בהרבה מקומות המחבלים ימ"ש, השאירו רימונים פתוחים בדלת כדי להקשות על הכוחות שיגיעו אחר כך. החבר'ה של הצבא מנטרלים את המוקשים ואז אנחנו נכנסים פנימה ומטפלים בגופות".
"בכל בית אנחנו רואים דברים שעין לא יכולה לתפוס", אומר מוטי בעצב.
"היה בית שנכנסנו אליו", הוא מספר וקול נסדק, "ומצאנו אבא, אמא ושלושה ילדים שירו בהם מטווח אפס. משפחה שלימה נמחקה.
"במקום אחר מצאנו משפחה שלימה עם סבא וסבתא והילדים והנכדים – כולם מתים. את הזוג זקנים ראינו קשורים וירויים ואת כל המשפחה בתוך הממ"ד ללא רוח חיים. המנוולים הציתו את הממ"ד וחנקו את יושביו. נורא ואיום".
איך מתפקדים?
"לא מתפקדים", שח מוטי בכנות, "חלקם נשברים תוך כדי. מדובר במראות זוועה. חלק מבקשים להישאר בחוץ כאשר אנחנו נכנסים למקומות שהמראות קשים מדי. יש לנו תחלופה גבוהה כדי שאנשים יוכלו לעבוד".
מתנדבים עם שריטה
אתם בשטח אש, אני מעיר...
"נכון. כעת אני ליד הגדר כשמאחורי הגדר זו עזה. המפריד בינינו זה רק כוחות צבא. כל הזמן יש עלינו פצמ"רים".
בהקשר הזה מוטי מספר כי הם נכנסו באחת הפעמים למיגונית וראו שם גופות מוטלות. המחבלים ימ"ש זרקו רימון על הממ"ד עם כל יושביו.
ככל שעובר הזמן העבודה לא נעשית קלה יותר...
"נכון", מסכים מוטי, "אנחנו עובדים נגד הזמן. בד בבד, אנחנו לא יכולים לסכן מתנדבים. עד שאין אישור מהצבא שהשטח נקי אנחנו לא ממשיכים".
"כמו שאתה מבין זה... טירוף", אומר מוטי בקול שבור.
לצערנו שיא מספרי הרוגים כבר נחשפו. יודעים להגיד עוד כמה נשאר?
"לא יודע. אנחנו ביחד עם הצוותים עסוקים בלעבוד. אין לנו צפי. לאיפה שקוראים לנו אנחנו באים. רק כעת טיפלנו בשני הרוגים וקיבלנו מידע על עוד. כעת אנחנו נוסעים לשם. אנחנו עובדים. בוכים ועובדים".
ישנת בזמן האחרון?
מוטי נאנח. "בשבת הייתי בבית. עטפו אותי בחום ואהבה. זה היה מחזק. אבל זה לא היה ליותר מדי זמן. חייבים לחזור לשטח".
איך המתנדבים מתמודדים עם המראות?
"המתנדבים של זק"א עשויים מזן אחר. אי אפשר להסביר את זה", עונה מוטי ברגש, "זה אנשים מיוחדים שיש להם שריטה, למעליותה. מדובר באדם שמאמין בלב שלם שהוא עושה משהו שאף אחד אחר לא יכול לעשות. רק ככה הוא יכול לעבוד".
"בפרט", ממשיך מוטי לאחר רגע, "שהגופות במצב ריקבון. העבודה קשה פי חמש. כל אחד תומך בשני. כל לילה אנחנו יושבים יחד ומדברים. אם יש מתנדב עם נקודת משבר באמצע, הוא מחכה בחוץ להירגע קצת.
"הציוד שהשתמשנו בו בשבוע הזה – זה משהו שאנחנו משתמשים בארבע שנים בארגון בזמן רגיל. כל גופה צריכה שתיים – שלוש שקיות. אין לנו מיגון. לא היינו מוכנים לזה ברמה כזאת. זה תפס אותנו ככה, אבל אנחנו עושים כל שביכולתנו להביא את כל הנרצחים לקבר ישראל".
אור של תקווה
איזה מסר אתה יכול להעביר לקוראים?
מוטי בוקצ'ין שותק לרגע ואז עונה את המילים העוצמתיות הבאות: "אנחנו בתוך הקרבות. אנחנו לא רואים את האור. קשה לראות תקווה. זה האמת. יש כאן ריח של מוות. כל מקום כאן יותר גרוע מהשני. אבל כשאנחנו יוצאים החוצה מהזוועות ואנחנו נחשפים לפעילויות החסד, ביניהם משפחות חרדיות שנרתמות להביא אוכל למתנדבים שלנו ולחיילים, זה נותן אור של תקווה. אני מבין שהקב"ה לא משאיר אף אחד לבד.
"אני קרוב למקובל הרב גמליאל רבינוביץ'. הוא אומר: 'מותר שלאדם יהיו שאלות אבל אסור שהם ייקחו אותו למקומות לא טובים'.
"אומנם אנחנו לא יכולים להבין מה קרה כאן. תינוקות שלא חטאו נעקדו, אך אנחנו יהודים מאמינים. מי שאין לו אמונה לא יוכל לשרוד כאן. אסתיר פניך ממני.
"אין כאן אנושיות או תקווה, אבל אנחנו מאמנים ואנחנו נאחזים בזה. פתאום בברכת 'שמונה עשרה' בתפילה, בה אנחנו אומרים את ברכת 'מחייה המתים' – אתה מתחיל לבכות. ה' מחייה המתים. כל מה שאנחנו רואים כאן הקב"ה עומד מאחורי זה".
מוטי ממשיך בדרכו לעוד משימה של חסד של אמת ואנו נותרים דומעים בידיעה כי במקום שבו נגמר השכל – מתחילה האמונה.