1:
בחמישי האחרון, ט״ו תמוז היה יום פטירתו של ה״אור החיים״ הקדוש, הלא הוא רבי חיים בן עטר זכר צדיק לברכה זכותו תגן עלינו.
הנה כמה עובדות חשובות עליו.
הוא נולד בשנת תנ״ו במרוקו ונפטר בשנת תק״ג, בהיותו בן 47.
בשנותיו האחרונות זכה לגור בארץ ישראל.
אביו היה רבי משה, סביו היה רבי חיים הזקן.
משפחתו היתה במקור מספרד וגורשה משם בתקופת ״גירוש ספרד״, משם עברו להתיישב במרוקו.
ה״אור החיים״ הקדוש לא זכה לילדים.
הוא היה מוהל, רבים ביקשו ממנו לזכות אותם בזה שימול את בנם.
הצדיק היה דורש בכל יום שתי דרשות לקהילה, ערב ובוקר.
כשהיו ימים ארוכים של קיץ היה מוסיף גם דרשה שלישית, דרשה זאת היתה לנשים בלבד ועסקה בהלכות שנוגעות להן.
לפי המסורת, את דרשה זו מסר הצדיק כשגופו ופניו מכוסים בטלית כדי שלא יהיה קשר עין עם הנשים.
הן היו מוסרות לבעליהן את הנאמר בשיעור.
הוא זכה להחזיר בתשובה יהודים רבים בעולם.
הגאון הגדול רבי שלמה חסן כותב בהקדמת ספרו ״קדשי דוד״ שה״אור החיים״ הקדוש השיב רבים מעוון כיוון שבדרשותיו היו דברי מוסר רבים שהיו מעוררים אנשים לזנוח את עוונותיהם ולחזור בתשובה שלמה.
ה״אור החיים״ הקדוש מסביר על האמור בפרשת ויקרא: ״אדם כי יקריב מכם קורבן לה׳ ״, דבר זה נאמר במי שמשתדל לקרב לבבות לעבודת ה׳ ומי שעושה כן הרי הוא כמקריב קורבן לשם, והגדיל הקב״ה שכר המזכה את הרבים ומי שמזכה את הרבים לא בא לידי חטא.
גיסו של ה״בעל שם טוב״ השתתף באחד משיעוריו של ה״אור החיים, וראה תלמיד שאינו הגון, ותמה בפניו איך הוא מסכים שיהיה לו בשיעור תלמיד שאינו הגון ששניהם יודעים ברוח הקודש את מה שהוא עושה בחייו היומיומיים.
ענה לו ה״אור החיים״, ״כך דרכנו לקרב את הרחוקים״.
מסופר על ה״בעל שם טוב״ שבאחת השבתות כשניגש ליטול את ידיו, פנה לסובבים אותו ואמר בעצב: ״כבה נר מערבי״.
כששאלו הנוכחים את ה״בעל שם טוב״ לפשר דבריו, ענה הבעל שם טוב, תדעו ש״האור החיים״ הקדוש נפטר היום בארץ ישראל.
שאלוהו מהיכן הוא יודע?
ענה להם ה״בעל שם טוב״ שהסוד של הבנת מצוות ״נטילת ידיים״ מתגלה בכל דור ודור רק ליחיד סגולה אחד.
כשנטל ה״בעל שם טוב״ את ידיו באותה שבת מדוברת, הבין לפתע את הסוד הנעלם שיש למצוות ״נטילת ידיים״.
מזה הבין שמי שאחז בסוד זה לפניו הרי הוא ה״אור החיים״ הקדוש, שהלך לעולמו וכעת זכה בסוד גדול זה ה״בעל שם טוב״.
2:
״פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי״.
שואל ה״אור החיים״ הקדוש, מדוע התורה מייחסת פה את פנחס לאהרון הכהן?
ומתרץ, שמעשהו של פנחס בא לתקן את מה שגרם אהרון במעשה העגל ככתוב: (שמות ל״ב) ״ויגוף ה׳ את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרון״.
הגיע פנחס שהוא בן בנו של אהרון ועל ידי מעשהו פדה את נפשות עם ישראל ככתוב ״ולא כיליתי את בני ישראל״.
זאת הסיבה שייחסה פה התורה את פנחס לסבו אהרון.
ה״אור החיים״ הקדוש מביא כראיה לדבריו את המופיע במדרש, שם כתוב שאהרון היה עומד ומלמד את כל ישראל תורה ומעשים טובים כדי לכפר על אלו שמתו במגפה בגלל חלקו במעשה העגל וכאן מרמז הקב״ה שעל ידי קנאותו של פנחס נסגר המעגל ושילם פנחס את חובו של אהרון על ידי שהציל את עם ישראל מכליון.
3:
״ושם איש ישראל המכה אשר הכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעני״.
שואל ה״אור החיים״ הקדוש, מדוע בסוף פרשה שעברה במקום בו מסופר המעשה עצמו, לא מוזכרים שמותם?
שם כתוב ״והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית..״, איש ישראל - ולא מוזכר מיהו, המדינית - ולא מוזכר מי היא.
ממה נפשך, אם ראוי להזכיר את שמם, היה ראוי להזכירם בסוף פרשה קודמת בשעת המעשה עצמו.
ואם לא ראוי להזכיר שמם, גם פה בתחילת פרשתנו לא היה ראוי להזכירם.
מסביר ה״אור החיים״ הקדוש, שאמנם אין הקב״ה חפץ לזלזל אפילו ברשעים ולפרסם מי הוא בעל הדברים המתועבים, כמו במעשה ״מקושש העצים״ שלא חפץ הקב״ה להזכירו בשמו.
כמו כן במקרה עצמו של מעשה פנחס כשהרג על ידי הרומח את איש ישראל והמדיינית בסוף פרשה קודמת, כשמסופר המעשה עצמו, לא חפץ הקב״ה לגלות את שמם של עושי רשעה.
מה שאין כן בתחילת פרשתנו, פה מדובר על השכר העצום שמקבל פנחס עבור קנאתו בקב״ה.
כאן רצה הקב״ה להזכיר את שמם של בעלי המעשה כדי להגדיל ולהעצים את גודל השכר שמגיע לפנחס עבור גודל מעשהו.
פנחס הרג לא סתם איש ישראל פשוט, הוא הרג נשיא חשוב , מראשי שבט שמעון, ולפי דעת אחת את החשוב שבהם.
לכאורה היה אמור פנחס לפחד להרוג את נשיא שבט שמעון, אך פנחס בחר לקנא לקב״ה ולהסתכן על חייו.
אם כן רואים שכגודל הסיכון שנטל פנחס על עצמו, כך גודל השכר.
אינה דומה קורת הרוח שהיתה עושה קנאתו של פנחס לקב״ה אם היה מדובר באיש פשוט, לגודלה של קורת הרוח שעשתה לקב״ה כשהרג פנחס נשיא חשוב מעם ישראל.
רואים מפה שכדי לקדש את שם ה׳ ברבים מותר ואף רצוי להזכיר לרעה, להשפיל ואף להרוג נשיא חשוב בישראל.
4:
בצירוף מקרים מעניין זכתה בשבוע שעבר אשה צדיקה מישראל לעשות קידוש ה׳ גדול במיוחד במעשה מול נשיא אחר, נשיא ארה״ב ג׳ו ביידן.
מדובר בזמרת יובל דיין שכבר שנים נמצאת בתהליך חשוב של התחזקות וחזרה בתשובה, צעד אחר צעד.
יובל התבקשה לשיר באחד הטקסים לכבוד נשיא ארה״ב.
היא הסכימה ברצון אך ביקשה במפורש לעדכן את הפקת הארוע שיעדכנו את כבוד הנשיא שהיא לא מתכוונת ללחוץ את ידו במידה ויושיט הוא לה, מטעמים הלכתיים של שמירת נגיעה, עליה היא מקפידה בקנאות.
לא פעם ולא פעמיים וידאה לפני הארוע שאכן העבירו את בקשתה.
לאחר שסיימה לשיר לכבודו, ניגש אליה נשיא ארה״ב והושיט לה את ידו, אך יובל, נאמנה להלכות שמירת נגיעה, שילבה את ידיה, סירבה ללחוץ את יד הנשיא וקדה בנימוס כמה פעמים לכבודו.
אשרייך יובל דיין שזכית לקדש את שם ה׳ ברבים.
אשרייך יובל, שבפרשת ״פנחס״ זכית כמוהו להגדיל את שם הקב״ה מול נשיא חשוב.
הנשיא אמנם חשוב, אך היום הוא פה ומחר הוא שם.
לעומת זאת, הקידוש השם שעשית, הרי הוא לך מעין ברית השלום שנתן ה׳ לפנחס, הוא אליהו הנביא, עד סוף כל הדורות.
בברכת שבוע טוב,
עמירן דביר (דבורקין) הלוי
הצגת כל התגובות