1:
בפרשת ״בהר״ ישנן עשרים וארבע מצוות.
שבע מצוות ״עשה״ ושבע עשרה ״לא תעשה״, רובן עוסקות בענייני שמיטה ויובל.
פרשתנו מתחילה במצוות אשר יחולו על עם ישראל כשיגיעו לארץ ישראל אך רק לאחר שכל שבט ושבט יקבל את נחלתו וכל משפחה ומשפחה תקבל את חלקה.
הקב״ה מלמד את עם ישראל שיעור חשוב שהוא תנאי לקבלתם את ארץ ישראל, אם ירצו לשבת שם בשלווה ללא צרות מבית ומחוץ, יהיו חייבים לקיים את אלו המצוות.
היסוד שמאפיין את המצוות הנ״ל הוא שישראל וארצם שייכים לקב״ה בלבד ואין לאיש בעלות מוחלטת לא על הקרקע (דיני השמיטה, היובל וגאולת קרקעות), לא על איש מישראל (דיני שחרור עבדים) ואפילו על כספם ורכושם אין להם בעלות מוחלטת כי בבוא הזמן יצטרכו לעזור בממונם איש לאחיו מבלי לנצל את המצב כדי לעשות רווח (איסורי ריבית).
2:
המצווה הראשונה היא מצוות ״שמיטה״ והיא באה כדי להסביר לעם ישראל שבעלותם על הקרקע היא גבולית ולא מוחלטת.
שש שנים מותר לעבוד בקרקע אך בשנה השביעית כל עם ישראל מפקיר את כל שדותיו.
במעשה זה מראים אנו לקב״ה שהשדות שלנו הם בעצם שלו וקיבלנו אותם כמתנה חלקית.
בכל שנה שביעית קורה משהו סימלי וחשוב.
כל השדות מופקרים לכל עם ישראל ללא יוצא מהכלל ואפילו לבהמות ולחיה אשר בשדה.
מצב זה גורם לסוג של אחדות ושוויון בעם ישראל, שש שנים כל משפחה לעצמה אך בשביעית כל עם ישראל כמשפחה אחת גדולה לפחות בעניני האוכל שבשדות.
לבעל השדה יש איסור מוחלט לעבוד בשדהו אך מותר לו לקחת משם אוכל למשפחתו בכמות שתהיה כדי צרכם ולא יותר.
במקרה ויש לו בבית כמות שהיא יותר ממה שהוא צריך כרגע לאכול, מותר לו לשמור על האוכל בתנאי שיש עדיין מאותו מאכל בשדות.
במקרה ונגמר אותו אוכל בשדות, חייב בעל הבית להוציא את שלו החוצה ולהפקירו לכל מי שרוצה לקחת.
מצווה זאת נקראת מצוות ״ביעור״.
3:
אם נתן הקב״ה לעם ישראל את ארץ ישראל בתנאי שיקיימו את מצוותיו, מה יקרה אם הם לא יקיימו אותם, מה אם יפרו את התנאי של הקב״ה, האם תהיה מבוטלת המתנה, האם יאבדו ישראל את ארץ ישראל חלילה?
פרשתנו מתחילה בפסוק: ״וידבר ה׳ אל משה בהר סיני לאמר, דבר אל בני ואמרת אלהם, כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה׳״.
בהמשך בפסוק ד׳ כתוב: ״ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה׳ שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר״.
שואל ה״אור החיים״ הקדוש, אם בפסוק ד׳ כותבת התורה שהשנה השביעית היא שבתון, מדוע היה צריך לכתוב בפסוק הקודם: ״כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה׳״?, לכאורה המילים ״ושבתה הארץ שבת לה׳״ מיותרות, עניין זה כתוב מייד בהמשך בפסוק ד׳?
מסביר ה״אור החיים״ הקדוש שהיה חשוב לקב״ה לציין בזמן הנתינה ממש שהמתנה היא עם ״שיור״.
פירוש, בנתינה עצמה אומר הקב״ה שהוא משייר לעצמו חלק שאותו הוא לא נותן לעם ישראל.
אין זו מתנה שלמה אלא ״ושבתה הארץ שבת לה׳״, חלק ישראל מקבלים וחלק נשאר שלו.
בהמשך בפסוק ד׳ יסביר איזה חלק בדיוק הוא משאיר לעצמו, את השנה השביעית.
יש סיבה חשובה מדוע היה חשוב לקב״ה לעשות שיור בגוף הנתינה.
אם לא היה כתוב בפסוק של הנתינה את המילים ״ושבתה הארץ שבת לה׳״, היתה זו מתנה גמורה ללא שיור שבהמשך בפסוק ד׳ יהיה כתוב מה התנאים שלה.
מתנה כזאת נקראת ״מתנה על תנאי״, אם בוטל התנאי, מתבטלת המתנה.
לפי זה יוצא שבגלל שלא שמרו עם ישראל שנות שמיטה רבות, שוב אין הארץ שלהם.
אך במה שעשה ״שיור״ לעצמו בגוף המתנה, אם יקחו לעצמם עם ישראל את אותו ״שיור״, לא תתבטל בגלל זה המתנה, אלא עליהם לפרוע לקב״ה את החלק שגנבו לו.
לכן כתוב ״אז תרצה הארץ את שבתותיה״, שמניין שנות גלותם בבבל היה מכוון כנגד מניין שנות השמיטה שלא שמרו בארץ.
יוצא שהמתנה לא בטלה, אך על עם ישראל לפרוע את הגזילה, לאחר שפרעו אותה, חזרו שוב לארצם ולנחלתם.
מתנת ארץ ישראל לא יכולה להתבטל לעולם.
4:
עלתה בלבי מחשבה שאולי יש קשר בין מצוות השמיטה לבין הדין שאם מכר אדם לחברו משהו במחיר שהוא גבוה משיעור ״שתות״ (שישית) מהמחיר האמיתי שלו בשוק, העיסקה בטלה.
לכאורה אפשר לשאול, מדוע ציווה ה׳ דווקא על השנה השביעית? מדוע לא שישית או חמישית?
כדי לחזק את שאלתי אביא את דברי ״הכלי יקר״ שמסביר שדרך אומות העולם לעשות ״שני שנים זרע ושנה אחת בור״.
שנתיים עובדים באדמה, בשלישית היא חייבת לנוח כדי שלא תכחיש את כוחה.
אז אם כן מדוע בחר הקב״ה דווקא בשנה השביעית?
חשבתי להסביר שאם היה נותן לנו הקב״ה חמש שנים, ושומר לעצמו את השנה השישית, במקרה כזה אם היו עם ישראל גונבים אותה, היה אמור להיות ״ביטול מקח״ כיון שהונו את הקב״ה בחלק שהוא יותר משישית מהעיסקה.
אך הקב״ה שאוהב את עם ישראל ורצה שהמתנה שלו תתקיים לעולם, בחר דווקא בשנה השביעית, כיון שידע שיהיו זמנים שלא ישמרו את מצוות שמיטה, אבל כיוון שלא הונו אותו במידה שגדולה מ״שתות״ (שישית), אין המקח בטל.
בהונאה של שישית בדיוק, אין המקח בטל אלא צריכים להחזיר את ההפרש.
5:
לפי דברים אלו, אולי זאת גם הסיבה שציווה אותנו הקב״ה שישה ימים לעבוד, ואת היום השביעי לשמור.
שישה ימים שלנו, היום השביעי שלו.
גם פה אפשר להקשות מדוע בחר דווקא ביום השביעי?
הרי ברור שיכל לברוא את העולם בפחות ימים ולקבוע את היום השישי למשל כיום של שבת.
אלא שאם היו חמישה ימים לנו והיום השישי לקב״ה, מי שלא היה שומר שבת היה גונב גניבה שיש בה יותר משתות, והרי היא כביטול מקח.
הקב״ה שאוהב אותנו שמר עלינו שלא נגזול לו חלק של יותר משישית, מה שיבטל למפרע את הקשר שלו איתנו, את כל הדברים הטובים שנתן לנו.
(דברים אלו הם פרי מחשבתי ולא ראיתי אותם באף מקום, לכן קחו את הדברים בערבון מוגבל).
6:
שבוע שעבר, נלקח לבית עולמו הנגיד איש החסד ר׳ שולם פישר זכרונו לברכה.
זכיתי לשמח אותו ואת משפחתו במשך כעשרים שנה בהזדמנויות רבות.
בשנים אלו זכיתי לראות וללמוד מהנהגותיו המיוחדות.
ר׳ שולם הצדיק הקפיד לשתף בשמחותיו יתומים ואלמנות.
תמיד הרגשתי שאין שמחתו שלמה אם היא לא משמחת גם יתומים ואלמנות.
שמחה ללא נתינה אינה שמחה.
את ר׳ שולם עטפה הילה ענקית של אהבת תורה, של תמיכה בתורה, של חשיבות לימוד תורה.
תמיד הרגשתי שהוא יודע שבלי תורה אנחנו לא שווים כלום, הילת התורה עטפה אותו כל הזמן.
למשפחות רבות מספור היה אוכל ובגדים בזכותו.
אברכים רבים מספור יכלו לשבת וללמוד בשלווה בזכותו.
לר׳ שולם היתה הנהגה מיוחדת, די נדירה.
כשהוא היה בוחר מישהו לתפקיד מסוים, במקרה והיתה לו שביעות רצון, אותו אחד היה זוכה לנאמנות אין קץ.
אחד ממשפחתו סיפר לי שפעמים ביקשו ממנו להחליף את בעל המקצוע (אותי למשל) באחד אחר, יותר חדש, יותר טוב, אך הוא תמיד סרב ונשאר נאמן למקור.
אשריי שזכיתי.
לר׳ שולם היתה את מידת הנאמנות, מידה נדירה.
משנה לשנה התאהבתי בו יותר, כל יום שחלף כיבדתי והערצתי אותו יותר.
טור זה יהיה לעילוי נשמתו של ר׳ שולם זכרונו לברכה.
בברכת שבת שלום
עמירן דביר (דבורקין) הלוי