יצר המציצנות החרדי // אלי שפירא

כותב השורות (צילום: ללא קרדיט)

לא לא, אני לא מתכוון לכתוב בטור הזה את דעתי הספק מלומדת, על פרשת הריגול המזעזעת שמטלטלת את אמות הסיפין. נהרות של תקתוקי מקלדת כבר זרמו ויזרמו בכלי התקשורת מפי פרשנים, או פרשנים בעיני עצמם. אני משאיר להם את הכבוד לנייעס את עצמם למוות בהסברים וספקולציות, פרשנויות של מביני עניין בשיחה אינטנסיבית ואמוציונלית שתתחיל בערב שבת בבית הכנסת, ממש עם ה"לכו נרננה" של החזן, לאורך התפילה כולה.

הרי איפה עוד אפשר לנהל דיון כל כך אמוציונלי, להביע את דעתך הלא חשובה בטון דרמטי של איש מוסד בדימוס, כשבר השיח שלך יסתור את דבריך ויסביר לך עד כמה אתה לא מבין את הסיבה האמיתית והקונספירטיבית, השלישי יידחף ויצדד באחד המקשקשים ועוד שלושה מאזינים בתפקיד הקהל. איפה אם לא בבית הכנסת, איך לא, בזמן קבלת שבת בואכה תפילת מעריב. "ברכו את השם, המבורך..." נוהם החזן, האות הפורמלי להשתקת פאנל הפרשנים של בית הכנסת.

אלה ברכל, ואלה בפגסוסים

הפגסוסיה שמטלטלת את המדינה הזכירה לי תופעה אצילית ונעלה שמתרחשת בציבור החרדי, זה החרד לדבר השם במקור. יצר המציצנות התמידי, התשוקה הבלתי מובנת של כל משפחה, לדעת הכל כולל הכל, עד לפרט האישי ביותר – של כל דיירי הבניין. המהדרין ידלו פרטים על מרבית דירי הרחוב, ויש את יחידי הסגולה שיודעים הכל על כולם, על משקל- הם המדע, הם המודע והם היודע. יודע ועוד איך, ואיך ידע?

יש לי תחושה שחלומם של רבים מטובי בנינו, לעשות מעשה ולרכוש את תוכנת פגע-סוס, כדי לגלות הכל, אבל הכל על כל מי שהם מכירים יותר או פחות, מהשכנים בדלת שממול, ועד למשפחה השקטה שמתגוררת בסוף הרחוב. "שמעתי שיש להם ילד שהתקלקל, ושהבת שברה שידוך", הוא ימתיק סוד עם חברו המהדר גם הוא במצוות 'רכיל בעמך'.

ושמעת שמשפחת דירה 12 ממש בצרות, אל תשאל, הוא אומר בייאוש מזוייף. ובאמת הוא לא ישאל כי אין צורך. "האבא התחייב על טריליון דולר ולקח את אחד השפיצים של חברון, הבן של משפחת איקס". נווו, ימשוך חברו למצווה בלשון של ההולך רכיל, התחייב, ו...? "התחייב ושם זה נגמר, נבעך. אין לו פרוטה, שמעתי שהולך שם שישו ושמחו, המחותנים זועמים והחליטו לנתק קשר עם המחותן הנבעך, על שרימה אותם, הוא אומר ומוסיף כי זה ממעש גזל, ואיך הוא יעמוד להתפלל בראש השונע- גזל מקטרג בראש, נבעך.

פרשת פגסוס כמשל לכל נציגי חברת אן.אס.או, שמסתובבים בינינו, גורמת לי להבין שהסוסים כבר מזמן ברחו מהאורווה. ואם נקרא לילד בשמו, בשולעם זוכער של משפחת ארבעס ואל תשאל מה שהולך שם במשפחה, נוצר הרושם (המוטעה, כולי תקווה) שהציבור החרדי, בחלקו כמובן, חי כדי לרכל, ומרכל כדי לחיות. ומה שהכי עגום בתופעה המבחילה הזאת, שמרבית הרכילויות וההסתודדויות מתרחשות בבית הכנסת, בעיקר בשבת, כמובן בזמן התפילה. המחמירים משתדלים לעשות את מלאכת הריכול והפלישה לחייהם הפרטיים של שכינהם בין הפרקים. או בין הפראקים. אני כבר לא אוחז ראש מאוב האינפורמציה, סליחה- הרפש, שנפלט מפיהם של הפגסוסים באי בית הכנסת בערב שבת בין השמשות.

באחת השבתות האחרונות הבחנתי בקבוצת פגסוסים מנהלת דיון ער על מישהו, והמחשבה המוזרה שחלפה לי בראש כאשר ראש המדברים נאם בלהט, שהרי בבית כנסת אחר בשכונה, מתכנסת קבוצה אחרת שמנהלת דיון סוער על אותו רכלן מקצועי, שנמצא במלחמת עולם עם 19 אחיו ואחיותיו, על חלקם בירושה בדירה שהותירה אחריה הסבתא עליה השלום, צדקת אמיתית, אבל בעלה , הסבא, היה בכלל פא"יניק נבעך.

אמות, סיפים ושפתיים טמאות

את הטור הנוכחי אודות פרשת הריגול, והפלישה לפרטיותם של בני אדם, תיארתי כפרשה מזעזעת שמטלטלת את אמות הסיפים. ביטוי שאנחנו אוהבים לעשות בו שימוש, אבל באיזה אמות מדובר, ומה זה הסיפים האלה.

הנביא ישעיהו התנבא נבואה מבהילה ובה הוא מתאר את מה שמתחולל בעולמות העליונים כאשר מלך מלכי המלכים ניצב והמלאכים שמסביבו כל כך רועדים מפחד ובהלה מרוב המעמד הנשגב עד שנעו אמות הסיפים, כלומר התמותתו השערים של אותו ההיכל מרוב חרדה. וממה נבהל הנביא ישעיהו?

בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ, וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא, וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל. שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ; שֵׁשׁ כְּנָפַיִם, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד, בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף. וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ".

ישעיהו הנביא מתאר את המראה הנשגב והנורא שהוא עד לו, וממשיך:

וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא, וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן. וָאֹמַר: "אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב, כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי".

וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה, בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ. וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר: "הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ, וְסָר עֲו‍ֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר".

אם אמות הסיפים קרסו בשל פרשת פגסוס, כשאנשים בני בליעל ותאבי שררה פלשו בצורה גסה ופושעת לד' אמותיהם, למרחב האישי ביותר של בני אדם בניגוד לכל חוק ובניגוד לכל מוסר אנושי בסיסי, מתנבא הנביא נבואה מבהילה, וזועק- בתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב. עם כל הכבוד לחשיפת הפרשה המטלטלת, דווקא כאשר רכילות כעורה שגורה על שפתינו תדיר, והתחביב הלאומי של חלקים מהציבור הוא לחטט באובססיביות בחייהם הפרטיים של זולתם, הדבר כל כך טריוויאלי ששום אמות סיפים לא נעות. כמה חבל.