לא תמיד יוצא לי לחשוב על זה, אבל קונספט של חורבן כשמו כן הוא - מה שהיה איננו, גם אם יום אחד נתעשת ונבנה מחדש. בית ראשון, שני, שלישי והלאה.
אין לנו הרבה פעמים חורבן של ממש בחיים, אבל מידי פעם צצים להם 'חורביות' קטנות, מזכירות לנו שהעולם כמו שהוא - אין לנו ממש שליטה עליו, וברגע אחד הכל יכול להשתנות.
כח האנרציה שולט בנו, איכשהו אנחנו תמיד ממשיכים במה שעשינו שוב ושוב, נותנים לגחלת להמשיך לבעור כמות שהיא. מתישהו בחיים הדלקנו שלהבת בכח עליון, ומעתה כמו נמלה ממוצעת אנחנו חוזרים על אותו השביל יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, וזה נראה טבעי כל כך. כל הנחלים זורמים, והים נדמה כאותו ים.
עד החורבית. שם כל מה שידענו פתאום מתערפל, או כמו איך שאומר אותו חוק סמי-פיזיקלי "מה שיכול להשתבש - אכן ישתבש". ובתכלס', כשכאוס נוגע בנפש שלנו - אנחנו כמעט חסרי אונים אחרי מנוחה ארוכה של שקט.
-----
היום בבוקר חטפנו חורבית. פיצוץ חזק בתוך הבית, יכולנו לראות את הקולות ברמקולים שהעלו עשן כלשהו, במחשב של העבודה וכו'. מסתבר שבחוץ משאית פגעה בעמוד חשמל, ועכשיו הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לחכות שהשמש תעלה, ונוכל לדעת מי ניזוק קל ומי קשה.
במחשבה לאחור אני מספר לעצמי מה הייתי יכול לעשות כדי למנוע נזק חשמלי. והייתי. אבל תמיד התמהמתי. אמרתי מחר. ולמחר אין גבול, תמיד יש לו מחר. עד שאין.
-----
דייל קרנגי כתב בספרו 'אל דאגה' שאחת הדרכים להמלט מאותו אוייב נורא - הדאגה, הוא להבין מה הנזק הגדול ביותר, ומשם לצעוד לאחור. כאשר אתה יודע מה התוצאה הכי גרועה - אתה שליו יותר, אתה יודע עם מה אתה מתמודד.
אבי אמר לי פעם (הוא טוען שתמיד הוא אומר את זה, אני מאמין לו) שאדם גדל בגוף עד גיל 20 פחות או יותר, משם הוא מפסיק לצמוח, ואיכשהו, פעמים רבות גם הנפש שלו מפסיקה לצמוח. עכשיו היא שטה באותו נחל שחצבה לעצמה עד גיל מסויים.
חורבן הוא הדממה הגדולה ביותר, והוא גם רעש שובר עולמות. אחרי חורבן - יהיה אשר יהיה, ישנו רגע שבו יש את הכל; את היכולת לבחור מחדש, האם ליפול אל אותה נקודת אפס של בלבול, שתיקה והתקרבנות, או לפעול כספורטאי של החיים ולטפס מתוך השברים, אל מסלול חדש שלא חייב כלום לאותו חוק ניוטוני שקובע שכל גוף יתמיד במצב בו היה קודם, או במילים אחרות, כל נפש תמשיך להתקיים במצב שהייתה בו קודם.
This browser does not support the video element.
בית שני לעולם לא יהיה כמו בית ראשון, ובית שלישי לעולם לא יהיה כמו בית שני, ממש כמו שרומז שמם, הוא יכול להיות מציאות של ייאוש, של נסיון אדיש לחזור אל מה שהיינו, והוא יכול להיות מוצלח בהרבה, אנחנו קובעים את החוקים. חורבן הוא גם גאולה, לפעמים הגאולה הגדולה ביותר.