בתחילת השבוע, כשוך הדי הקרבות בדרום ובמרכז, זכיתי להשתתף במעמד משמח ומרגש שנערך בכפר הילדים תלפיות. באירוע חגגנו את שמחתם של עשרות נערים אשר עד היום לא נערכה להם מסיבת בר מצווה. במעמד זה הם עלו לתורה, כולל זריקת הסוכריות המסורתית... בשירה ובזמרה, ובסיומו הם קיבלו מתנות יקרות ערך ועוד חוויות מעשירות.
בנימה אישית התרגשתי מאוד, ובדברי אף הזכרתי את העיתוי המיוחד שנגע בליבי , כשהפרשה הנוכחית היא בדיוק פרשת בר המצווה שלי! פרשת בהעלותך, לפני כמה עשורים...
המשפט שעלה לי באותם רגעים: "מי כעמך ישראל"! היוזמה המרגשת במיוחד, כמו גם הביצוע וההפקה המרשימה של משפחה מיוחדת שלקחה על עצמה את הכל, משפחת עמרם, ידידי מר אלון ורעייתו אפרת שיחי' – שאימצו את הנושא לליבם ומשקיעים בו לילות כימים, מהווים מודל לחיקוי ולהערכה. העירייה נתנה את חלקה דרך אגף השירות לאזרח, הגב' יהודית אסולין שתיווכה בין הנערים והמשפחות.
*
באותו יום הוזמנתי ע"י יו"ר ועדת הכספים ידידי חה"כ הרב משה גפני לקבל תעודת הוקרה על פעילותי בתקופת הקורונה, אינני יודע מדוע בחרו בי, אבל נעניתי להזמנה ועליתי לירושלים.
שם ציפתה לי הפתעה, אולם אודיטוריום מלא מפה לפה במאות מתנדבים שבאו לקבל את התעודה, היו גם נציגים של הארגונים הגדולים כמו עזר מציון, עזרה למרפא יד שרה וכו' שעושים עבודת קודש בחירום כמו בשגרה, אך המכנה המשותף לרובם היה רוח ההתנדבות, מתנדבים רבים שבשגרה עסוקים באלף ואחד דברים אחרים, ובתקופת הקורונה לקחו לידם יזמה מתוך תחושת שליחות ואחריות ומצאו את הנישה של עזרה לזולת.
הפלא השני בעיני היה הקשת הציבורית הרחבה מצד נבחרי הציבור מכל המפלגות, החל מיו"ר הכנסת יריב לוין ושר הבריאות יולי אדלשטין, והמשך ביו"ר האופוזיציה יאיר לפיד שגם נשא את דבריו, וכן יו"ר העבודה מירב מיכאלי, ואפילו יו"ר ועדת הקורונה לשעבר ד"ר יפעת שאשה ביטון.
ראיתי בזה סמל וסימן לכך שישנם עדיין דברים שיכולים לאחד את הציבור, כי בתוך תוכו של כל יהודי מפעמת רוח פנימית טובה שאפשר לנתב אותה לשליחות חיובית.
*
הנושא השלישי המקשר בין שני האירועים הראשונים הוא ספר חדש שיצא בימים אלו על רבה של מגדל העמק רבי יצחק דוד גרוסמן ראש מוסדות מגדל אור וחתן פרס ישראל, הספר נקרא "חיי שליחות" – הרב יצחק גרוסמן ומפעל חייו.
את הספר חיבר ד"ר יחיאל הררי, הוא פורס את סיפור חייו מעוררי ההשראה. כיצד הקים צעיר חרדי ללא ניסיון ניהולי ואו חינוכי - רשת חינוך ענקית שלומדים בה אלפי תלמידים? איך הצליח חרדי יליד שכונת מאה שערים להגיע לליבם של מבלי הדיסקוטקים בעיירת פיתוח צפונית?
כיצד מוצאים בו אסירים השראה בתהליך השיקום, ומדוע בכירי הפוליטיקאים אנשי עסקים וארגונים גדולים מתגייסים למען פעילותו בתחום החינוך והרווחה?
הספר מתחקה אחר קורותיו של הרב ותרומתו לחברה הישראלית. רציתי להתעכב על מימד אחד בספר שמלמד את הקוראים מה היא תודעת שליחות, כאשר האדם מתמסר לשליחותו בעולם הוא מגלה בעצמו כוחות אדירים ויכול אף לשנות את המציאות.
מה באמת יש בתודעת השליחות המאפשרת לאדם לשנות את חייו? במסגרת הטור לא נענה את התשובות, אך כמובן נמליץ לרוץ לחנויות הספרים ולרכוש לפחות עותק אחד של הספר המרתק והמחייב.
כותרת אחת ניקח לעצמינו לאור פרשת השבוע: אנחנו לומדים על החצוצרות שעשה משה רבינו בציווי הבורא, "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף", החצוצרות הללו נועדו למגוון תפקידים ציבוריים, למקרא העדה, ולמסע את המחנות, כך היו נקראים עם ישראל להיקהל, וכן לנסיעה והתקדמות הלאה במסעם הארוך במדבר. בעתות מלחמה היו החצוצרות משמשות לקריאת חירום לעורר את לב העם, ובזמני שמחה היו משמשים לתרועות שמחה ושירה על קורבנות המועדים, ועוד.
בעיני רוחי אני רואה גוונים שונים של 'חצוצרות' שקוראים לנו, מעירים אותנו ומדרבנים אותנו לקום ולעשות מעשה, לכל אדם באשר הוא ובכל שעה ושעה לתפקיד המיוחד שלו בכל רגע נתון.
תפקידנו הוא לפתוח את העיניים האוזניים והלב, לשמוע אותם ולקום ולעשות מעשה! המעשה הזה יגרור אחריו עוד מעשה, ומצוה גוררת מצוה.
תקוותנו לזכות להשכיל ולשמוע את צלילי החצוצרות הללו. הדרבון שמקבלים מזה הוא עצום, אין סיפוק גדול מזה!