השבוע בפרשתנו - פרשת תרומה – נקרא על התרומה אותה הביאו בני ישראל לצורך הקמת המשכן אשתף אתכם במחשבה מקורית שעלתה ברעיוני השבוע בעקבות הפרשה, אדגיש שזה רעיון שלי , באחריותי בלבד, אשמח לשמוע את חוות דעתכם על הרעיון ועל המסרים שעולים ממנו...
הקב"ה ציווה את משה לבנות את המשכן עם הוראות ברורות ומדויקות עד הס"מ האחרון של כל קרש בבניין המשכן ושל כל כלי מכלי השרת שמיועדים אליו. בעלי המלאכה גם הם נבחרו בקפידה, חכמי לב בעלי כישורים מיוחדים למטרה מיוחדת זו של בניית המשכן - מקום להשראת שכינה בעולם הגשמי.
חלקם של כלל ישראל במשימה היה נדבת חומרי הגלם לצורך הכנת המשכן המיועד. ועל כך אנו קוראים בפרשתנו. לכאורה לפי הסטנדרטים של ימינו היינו מצפים כי לצורך תכנית שכזו ייבחר פרוייקטור ראשי, תוקם מינהלת יזמות, אחריה יוקם אגף תכנון וביצוע, ואז ייערך גיוס משאבים מסודר, כמויות מדויקות של מטילי הזהב הנדרשים לצורך הפרויקט הענק והחשוב, כמו גם כמות הכסף, האבנים היקרות ושאר חומרי הגלם המיוחדים שנחוצים לצורך העבודה.
כמו כן היה מובן מאליו כי ייערך חישוב משוקלל שיחולק בין כל חלקי העם, לפי שכבות סוציו-אקונומיות, על פי מבחני הכנסה ועוד. משרד מיוחד ימונה על נושא תרומות מיוחדות והנצחות כאלו ואחרות. כיאה וכיאות לממשל תקין אחראי ומאוזן.
אבל כשקוראים את הפרשה אנו מגלים תמונה אחרת לחלוטין! לא רק שאין פרוייקטור ראשי , מנכ"ל, וסמנכל"ים , אפילו מנהל אחד לא נבחר כדי לארגן את פרויקט הגיוס הפיננסי האדיר הזה. רק מה כן? נדבת לב! וחכמת לב! זהו, רק הכל, וזה בעצם ה-כ-ל! הכל סביב הלב!
והתוצאה? הנה לפניכם: "וַיָּבֹאוּ כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות לה, כא). הנה, כך נבנה המשכן.
ויתרה מכך אנו מוצאים בחז"ל כי הנשיאים, נשיאי שנים עשר השבטים שהמתינו ועקבו אחרי מערך אסיפת התרומות ברצון ובמטרה להשלים את החסר ולתרום את כל מה שיחסר אחרי התרומה הלכאורה "בלתי מסודרת" מצד העם. נותרו חסרי כל, וכמעט הפסידו את זכותם להשתתף בתרומת המשכן, עד שריחמו עליהם מן השמים ונמצא עבורם פתרון מיוחד להביא אבנים מיוחדות שהגיעו אף הם בדרך נס.
*
הרעיון אותו ביקשתי ללמוד מהתופעה המופלאה הזו שהתורה מראה לנו כי ההיפך הוא הנכון, פרויקט לאומי חשוב שכזה, צריך לבוא דווקא בהתעוררות מהשטח, הלב היהודי הפועם יעשה את שלו, בלי תכניות והוראות מבחוץ, מתוך הלב פנימה מגיעה הנתינה האמיתית והכנה, ללא חשבון ותכנונים. כלל ישראל אצו רצו לקחת זכות ושותפות בבניין המשכן, כך גם התאחדו הלבבות בנתינת הלב המיוחדת הזו, וכך ורק כך זכו להשראת השכינה בעם ישראל.
ללא עבודת מטה מסודרת, ללא מכרז לקבלנים וקבלני משנה, ללא הצעות מחיר במעטפות רשמיות. אלא שותפות אמיתית, פחות הוראות מונחתות, פחות היטלי מיסים, פחות אכיפה. יותר הבנה בגודל השעה והזכות להיות שותף למשימה הנעלית והקדושה הזו.
*
ומכאן, במעבר חד ולהבדיל אלף הבדלות, בין הקודש ובין החולין, לקחתי מזה תובנה לחיי המעשה בתקופתנו. ואדגיש כי ההיקש שערכתי יכול להיות כמשל בלבד.
אנחנו כעת עומדים בתקופה מאתגרת במיוחד, אחרי כשנה תמימה של תקופת קורונה כאשר הנגיף עדיין כאן במלוא עוצמתו. היה לי חלק במכלול הפעולות בשנה החולפת מטעם עיריית חדרה, אמנם קשה עדיין להצביע על סיכומה של תקופה, אך לפחות כסיכום ביניים או אולי סיכום של התחלת הסוף, ההרגשה שלי היא כי דווקא היכן שהיו אסיפות מייגעות של דיונים מתישים, על שולחנות ערוכים, או שעות של מפגשים מרחוק, בכירי מנהלי האגפים ותת האגפים למיניהם, ניסיונות לתכנון והנדסה מוקדמים של תרחישים עתידיים מכאן ועד אמריקה, התוצאות היו דווקא פחות יעילות.
ואילו היוזמות הספונטניות והאישיות, שהגיעו מתוך התעוררות הלב של אנשים פשוטים בעלי שאר רוח ותנופה של עשייה לטובת הזולת, מיזמים של "אומר ועושה", כאן ועכשיו, מתחת לרדאר, במינימום של פרסום ורעש תקשורתי, ומקסימום של לב, הפעולות האלו השיגו גדולות ונצורות.
אם אנו רוצים להשפיע ולהועיל, עלינו לפעול בדרכים האמיתיות, יוזמות שבאות מהלב. תשאלו את כל תושבי העיר מי אלו שפעלו הכי הרבה בתקופת הקורונה, בשטח, היו אלו תושבים יקרים שברגע אחד הפכו לגבאי בתי כנסת מאולתרים, חזנים דגולים שהתגלו כמו במקרה... ניהלו חלוקות חסד ביוזמה פרטית , ופיקדו על מבצעי דאגה לשכנים שבבידוד וכן הלאה.
כולנו תקווה שנזכה בקרוב לחזור אותה אחדות מבורכת, בבריאות ונחת , מכל הלב!