"ילד שרע לו" // ישי לפידות

ישי לפידות על רקע הצתת הפחים בבני ברק (צילום: חיים טוויטו, דוברות המשטרה)

חבר צעיר הנמצא בשנת נישואיו הראשונה, סיפר לי שכשחפצה רעייתו במשהו מסוים והוא לא ידע האם להיענות לבקשתה, הלך הוא להתייעץ עם אמו שפסקה מיד: "ברור שאתה תזרום עם הרצון של אשתך, בסופו של יום אם האישה לא מבסוטית, גם אתה לא תהיה מאושר, תן לה את חפצה, זה לפני הכל אינטרס שלך...".

הרבה דברים מצערים קרו השבוע בעיר בני ברק. תובנות לא מעטות עלו והטרידו רבים בסופם של ימי העימות שהחלו בראשון בערב בשיכון ויז'ניץ.

אבל המסקנה הגדולה והעצובה ביותר הייתה לגלות מה המחיר של אלה אשר אנו מכנים "נערי שוליים". אלה שהם בעצם בנים של העיר הזו אבל אף אחד כנראה לא ממש מרגיש אב או ידיד שלהם, בוודאי אין בנמצא מישהו שחשב שגם אנו אחראיים על גורלם.

ואם חשבנו שזו בעיה פרטית רק של אותם נערים ובני משפחותיהם, באו הלילות האחרונים ולימדו אותנו שהבעיה היא של כולנו.

התמהיל היה קטלני, בחסות אנדרלמוסיית הקורונה וטשטוש הגבולות, נערים צעירים מבני הישיבות, כאלה הנחשבים ל"ילדים טובים מבתים מהוגנים", יצאו לרחובה של עיר למחות על כל מה שהיה ראוי בעיניהם למחאה בעקבות פשיטת המשטרה על העיר. המפגש עם "נערי השוליים" שבאופן תמידי מחפשים כל מה שאנרכיסטי ובלגניסטי, הביא את התמונות של רחובות בני ברק הבוערים אל ראש מהדורות החדשות של ישראל.

אז כנראה שאדמו"ר מסוים או רב של פלג כזה או אחר ישיבו בסופו של יום את הבחורים שלהם לתלמודם בהיכל הסגור ומלא הקפסולות, אבל ברחובות יישארו אותם אבודים ואובדים שאין להם ישיבה או חסידות, וימשיכו לחפש טרף לשעמום והתסכול.

אין בי כעס עליהם, הם בדיוק אלה העומדים תחת הגדרת הפסיכולוגים - "אין ילד רע, יש ילד שרע לו".

וכשאחד מהם התראיין השבוע בטרם הסגיר עצמו למשטרה הוא הסביר את התסכול והזעם של אותן חבורות נערים שלא מצליחים למצוא מסגרת, שכל ישיבה נעלה בפניהם את שעריה, ושהמצב בו הם מסתובבים אבודים ברחובות העיר - כשאפילו מגרש כדורסל לפרק בו אנרגיות ואקשן אין להם - הביא אותם בחסות האנרכיה ששררה ברחובות העיר לפריקת תסכולים מול אוטובוס אומלל ודליק.

הנערים הללו אינם רק בעיה של עצמם או של הוריהם אובדי העצות. הילדים האלה הם הבעיה של כולנו. ובמקביל לאנרגיות שמשקיעים כולם בשימור עולם התורה ומוסדות הלימוד המשובחים, חובה על קברניטי ופרנסי העיר למצוא אפיק הגיוני וחיובי לחבורה הזו ולהושיט יד ותקווה גם לאלה שאנו נוטים להתעלם מקיומם ודרכם המעיקה.

הנערים הללו הם ילדים של העיר הזו. ואם לא נדע לתת להם בדרכי נועם ובאהבה את אשר מתאים להם, נשוב ונקבל בפרצוף את מועקתם ותסכולם במהומה הבאה.

• הטור המלא פורסם ב'בקהילה'