הייתי שם היום כשקברנו דוד, וכולם היו צפופים.
אני מאלה שיושבים על הגדר. אני חשוף גם לתקשורת החילונית וכל הזמן התקוממתי: למה כל הזמן נגד חרדים? למה סתם מחפשים אותנו? למה מטילים סגרים אין סופיים על ערים חרדיות? אנטישמיות!
היום ירד לי האסימון.
ההלוויה אמנם נערכה בחוץ, אבל לציבור המשתתפים לא היה ולו הבנה בסיסית ברעיון שמירת המרחק. עמדו שם מעל מאה גברים צפופים ונדחפים ומנסים לראות, ולהתקרב ולהיות חלק. את הלוויה ליוו דחיפות אין סופיות והצטופפויות כמקובל במחוזותינו.
יש להניח שכל משתתף ביקש לקיים מצוות "הלוויית המת" בהידור המקסימלי, אבל אני הבטתי במחזה והתחלחלתי. עלה בדעתי שברגעים אלו ממש אנחנו מלווים עוד כמה נפטרים אל קברם, רק שהם עדיין לא יודעים שהם מתים, רח"ל....
היינו כמה בודדים שעמדו מרחוק. היינו המוזרים, יוצאי הדופן. אחדים ממשתתפי הלוויה אפילו ניסו לקרוא לנו. "למה אתם מרחוק?" הם תהו בקול רם. אני פשוט לא מצליח להבין. איך דחקה מצוות גמילות חסדים עם מת את מצוות גמילות חסדים עם החיים?
מה קורה לנו? איך הגענו לכהות חושים כזאת? איפה בינתו וחכמתו המפורסמים של העם היהודי?
הרי שמירת מרחק ומניעת התקהלות הם המינימום של המינימום של שמירת הנפש. זה הבסיס. איך יתכן שעקרון כה פשוט והגיוני לא נתפס במוחם של בני אדם?
ואל תגידו הפגנות בבלפור... אנחנו, שמדקדקים במצוות קלה כבחמורה איפה ה"ונשמרתם" שלנו? איפה הערבות?
זה לא קשור למשטרה או דוחות.
זה אנחנו.
זה המשפחה הקרובה שאנחנו מחייבים לשמור עליהם.
ולא שיטת ה"סמוך".
"לי זה לא יקרה".
כי גם אצלנו במשפחה כך חשבו,
אבל הייתי שם היום,
וקברתי דוד.
הצגת כל התגובות