אחרי התקרית האלימה והקשה שנצפתה בחתונה בגבעת זאב, ראיתי ציבור המום ומבוהל, זועם וצועק, אבל קולו לא נשמע. בשורות הבאות אנסה להסביר מדוע.
להעלות לסטטוס, לכתוב טורים (כן כולל הטור הזה), לכאוב אחד עם השני, להעביר סרטונים, לצייץ ולרטווט - כלום לא יעזור. למה? כי זה בדיוק כמו לצעוק בלי מילים, למלא דלי עם חור, או כל פעולה מתסכלת דומה...
אנחנו בעצם חווים 'אלימות סימבולית'. "'אלימות סמלית'", כבר כתב הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה, "היא אלימות המופעלת עלינו באמצעות הסכמה שבשתיקה מצד אלה שנופלים לה קורבן וגם, לעיתים תכופות, מצד אלה שמפעילים אותה, במידה ואלה וגם אלה אינם תופסים כלל שהם מפעילים אלימות או סובלים ממנה".
המושג אלימות סימבולית הוא מונח שהסוציולוג המפורסם טבע במאה ה-20, מושג המתייחס ליחסי הכוח בחברה, כאשר שכבות אוכלוסייה מוחלשות אינן נגישות לכלי תקשורת בעלי עוצמה והשפעה, בעוד שכבות אוכלוסייה ששולטות בתקשורת בעוצמה וביד חזקה, 'מכות' באוכלוסייה מוחלשת, כאשר לזו אין יכולת להגיב בהם.
האלימות הסימבולית - היא האלימות האמיתית שיש היום, היא זו שנותנת תוקף, משעתקת ומשמרת גם אלימות פיזית, גזענות, אפליה והסתה.
התקשורת מספרת לנו על 'דיקטטורה', על שלטון לא דמוקרטי, אבל האמת היא? שהמשטר הטוטאליטרי האמיתי מתקיים אצלה ובחסותה. דווקא 'כלב השמירה של הדמוקרטיה' הוא זה שנובח רק על מי ש'נראה לו לנכון', ורודה בעם באופן אבסורדי ופרדוקסלי. ויש מי שמשסה את הכלב הזה בנו, האזרחים החרדים; יש מי שדואג בכל הכוח לשמר פערים תדמיתיים או אמיתיים בין חלקי החברה בישראל.
ומי המשטרה האמיתית היום? התקשורת היקרה, וה"ליברלית" מכילה את מי שהליברליזם שלה קבע שהוא צריך הכלה. היא תדאג לתת זמן מסך ועריכה מושקעת יותר למיעוט מסויים . היא המשטרה שהמהנדסת תודעה ציבורית.
מי שקובע מי ינצח בקרב האלים 'סימבולית', אלו מקורות הכוח, והתחרות של מי השופר החזק יותר. זה יכול להראות כמו: הבוטים, 'ההון' שלך ברשת החברתית, יותר מקלדות = יותר כוח. אין לך מקלדת? אין לך כוח.
לזה קוראים אלימות סימבולית. והיא כואבת, ואת הדם שהיא שופכת אי אפשר לראות, כי היא 'סימבולית' - שליטה טוטאלית ואכזרית של צד אחד מהחברה במקור כוח תקשורתי, שליטה בידע, השפעה על השיח במרחב הציבורי, שותפות בקבלת החלטות (לאחר תחקיר של ... הוחלט למנות ועדת חקירה - מוכר לכם?), ואכיפה, אכיפה, אכיפה (כן, המשטרה בשטח גם היא מושפעת). כל זה, כשהוא משתמש בו כנגד הצד השני, המוחלש, לו אין איך להגיב.
כמה עוול, כשהאלימות הזו משמרת את האלימות הפיזית, ומשאירה אותנו אילמים וחסרי אונים. גם אם נדמה לנו שאנחנו צועקים, זה כמו לצעוק על עצמך במראה, או לדבר עם עצמך. דמיון. תעתוע.
מי שצריך להשמיע את הקול שלך פשוט בצד השני, הוא אלים. סימבולית. גם אם הוא לא יודע מזה. ולא ממש מעניין את מקבלי ההחלטות או בעלי ההשפעה מה שהעלית לסטטוס, שיתפת או אפילו מה שקראת עכשיו... הם במקומות אחרים.
האנלוגיה שחשבתי עליה היא 'ארור מכה רעהו בסתר'. זה בדיוק זה, התסכול העמוק הזה שאתה צועק ואיש לא שומע, שמכים אותך אי שם בטלוויזיה ואתה אפילו לא יודע, וגם אם אתה יודע, זה נשאר בינך לבין אחיך החרדים, קרי: אתה בעצמך, שמגדפים אותך ומייצרים עליך סיפורים, ואין לך איך לספר את הסיפור שלך.
אותו בחור ישיבה חרדי שנעצר וקיבל דו''ח, לא יודע אפילו שעשו עליו כתבה בערוצי התקשורת או קיללו אותו בטוויטר. אין לו מושג. לכן גם אין לו איך להשמיע את תגובתו. וגם במקרה והוא כן יודע, ויש לו 'הזדמנות' להביע מחאה. זמן המסך שלו יהיה קצר, והעריכה? מי ישורנה.
ולסיום, כדי שתדעו מה לענות מחר לשוטר התורן: בתקופה בה האנטישמיות הייתה קשה באירופה, פגש איוון הגוי את זליג היהודי, והתפלא כיצד אין לזליג קרניים?! הרי כך לימדו אותו, שליהודים יש קרניים. זליג הסביר לו כמובן שהוא עבר ניתוח להסרת קרניים. איוון נרגע, ואפילו הצליח לראות את שאריות הקרניים שלא ירדו בניתוח. מבחינתו הן היו שם. קיימות, רק הוסרו בניתוח.
הבעיה העיקרית, היא שהחרדים חשופים לתקשורת לא חרדית, וחילונים לא חשופים לתקשורת חרדית. מה אנחנו כן יכולים לעשות? להתחיל לשתף את המכרים החילונים שלנו בסיפור האמיתי. כאלו שלא יחפשו את הקרניים שלנו, ויאמינו שלא היו גם קרניים. שתפו דווקא לא חרדים במה שקורה לכם בימים כאלו.