יש עניינים שתהליך הכתיבה שלהם לוקח זמן, ולא מכיוון שאין מה לכתוב עליהם, ועליך ללעוס ולהעלות גרה שוב ושוב עד שקופצת לה מילה, עד שקופץ לו משפט. ההפך הוא הנכון: החוויה של אותו עניין הייתה כל כך גדולה ועוצמתית, ולפעמים הלב פוחד לשחרר מיד הכל אל תוך המילה הכתובה, הוא עובר תהליך של בישול, עד שכל תובנה יושבת לה במדויק. רק כך אפשר להעביר את אותה חוויה לאדם נוסף.
במה דברים אמורים? ובכן, בהפגנה.
בשנה האחרונה אני גר בשכנות לראש הממשלה, אמנם לא בשכנות קרובה עד כדי השאלת שקית חלב, אך קירבה מספיקה לכך, שישנה אופציה שנפגש יחדיו בקידוש של שבת בבוקר, ונלגום יחד איזו כוסית לחיים. דבר שלא קרה עדיין, אך תמיד ישנן הפתעות, והקידוש - כדאי הוא בצעידה של כמה דקות.
עקב הקירבה, יוצא לי לשמוע מידי ערב בשבועות האחרונים את צפצוף הזמבורות, את נהר האדם הזורם אל עבר בלפור, ואת זעקותיהם המשולהבות של מי שיהפכו בסופו של דבר - למפגינים.
עבר יום עברו יומיים ועוד, והחלטתי שעלי ללכת לראות באוזניי, לשמוע בעיניי ולהיות בגופי. אז הלכתי, ככה, נסחף בסוף המערכת, כאחרוני הנמושות שבשדות - ליקטתי בזמן ההיתר.
התוכן שבהפגנה לא עניין אותי, אלא החוויה. אני חושב שכעס לא יכול להביא כל כך הרבה אנשים למקום אחד בלא שתהיה 'חוויית כעס', וכך בכל עניין - אנשים מתקבצים קודם כל - בשביל החוויה.
עמדתי שם, מביט קדימה אל מעבר לשוטרים שעצרו את אלו שלא הגיעו בזמן, מלהכנס אל תוך הצומת. כמוני היו עשרות. כל אחד תפס לו את המקום בו הרגיש שיוכל לצפות כמו שצריך, וכשאחד יורד, מיד יש אחר שמשדרג את מקומו, הכל כמו בסרט נע ומהודק.
תוך כדי שאני צופה, שאלתי את עצמי מדוע ביקשתי דווקא להכנס, ומדוע אני מרגיש שפה אני לא מספיק בעניינים. כנראה מכיוון שלא יכולתי לעבור, ככה אנחנו, רוצים לצעוד דווקא במקום האסור, זכרון עלום מתחילת הבריאה.
היית חושב שישנם שני קהלים: המפגינים והשוטרים. השוטרים יודעים מה עליהם לעשות, והמפגינים תוהים בין לבין, אך התחושה שהייתה - אנרכיה, מין עירבול תודעתי, מעין שיטוט חתיכות אנושיות בכל המתחם.
עברו כמה דקות, והשוטרים החלו לפסוע ולדחוק את הצופים, אפילו שאלו פסיבים לחלוטין, שאר המפגינים החלו רוקדים ושואגים בתוך הצומת הגדול.
ואז - מכתזית, אימת המפגינים. קולות הטעינה נשמעו, והעיניים החלו לשוטט ימינה ושמאלה. כל אחד מחפש סביבו את המחסה המושלם. המכתזית מתחילה לפעול, והאנשים נפוצים אל כל עבר. כמה אל תוככי הגן הקרוב, וכמה עשרות אל מאחורי אוטובוס, צועדים בקצב שלו, ממש כמו במלחמה. הקנה מופנה לצד השני וכולם צצים בחזרה, כמו אנשים אחרי הגשם.
את הצומת כבר פינו, ושילוב של שוטרים ושני רובי מים עצומים החלו לדחוק עוד ועוד באנשים. כמה מתחבאים באיזה כוך ומתגלים בצעקות והלאה, והלאה, עד הסוף.
מאז ועד עכשיו אני יושב וחושב על החוויה. על מה היה שם. ומה מביא את כולם, שוב ושוב. מהו הסוד?
----------
נולדנו ילדים, ברוך שמו. חסרי דאגות, וחסרי חשבונות מאופייני פוליטיקה, חיינו במאת האחוזים את החיים. אפשר לראות את הילד הקטן רץ ומשתולל, הוא רץ כי נפשו רצה, והוא משתולל כי נפשו משתוללת. היא רוצה כל פיסה של חיים, רעבונה - חיים, ומאכלה - חיים. כמה שיותר, כמה שאפשר.
ואז, התחלנו להתבגר. לאט לאט, אך כל כך מהר. לא שמנו לב אבל החיים ריחפו להם קדימה, גם כשישנו. ההתבגרות היא מופלאה, אך בנפש חלחלו להם דאגות, תוכניות וחשבונות על גבי חשבונות. לא עוד ריצה על ההרים כצבי חופשי, לא עוד נפש חופשיה בולעת פיסות חיים באשר הם. לא עוד סנה בוער שאיננו אוכל. הכל הפך למתון, פעולות הפכו לחשבונות, וריצה הפכה לכושר.
This browser does not support the video element.
בתוך תוכנו אנחנו ילדים קטנים, הרצון לחיים אף פעם לא הלך לשום מקום - הוא כבוש שם בפנים, תחת אלפי קילוגרמים של התניות שלמדנו, של פחדים מאחרים, ושל כאב שצברנו שנה אחרי שנה. ואותו רצון בוער בפנים בדמע - להרגיש את החיים, לחיות. לתת רגע דרור לעצמנו, ולהבלע בשעטה בין ענני הכבוד. אך מה? כל אותם חשבונות עוצרים אותנו שוב ושוב, אם נתנהג כמו ילדים מה יאמרו המבוגרים המצקצקים שמביטים בנו תמיד, ובעין מבקרת.
נכון, כל אחד תופס לו כל מיני 'הוביז' כאלו ואחרים, ובהם הוא מוצא מעט נחמה, ועדיין, רגע אחד של סוס פרא במרחבי הציד האינסופיים - חסר לנו. חסר לנו מאוד.
ושם, בהפגנה, בינות לשוטרים חמורי סבר, מתחת כפות רגליהם של פרשים גבוהים, ולצידה של אותה מכתזית מכוונת - הכל מתפרץ.
שם אתה יכול לרוץ ולברוח, להתחבא ולצאת. שם אתה חוזר לכיתה ד' אל המשחק האלמותי - 'שוטרים וגנבים'. שם בורחים יחד איתך עוד עשרות, וצצים איתך שוב כל אותם בורחים. שם אף אחד לא מסתכל עליך וצוחק "ראית איך הוא ברח", כי כולם באותה סירה, והיא, עולה ויורדת בהפרשי שניות קצרים.
שם חזרנו לרגע אל ילדותנו, אל הנפש ההומה. אל השיבולים המתנפנפות בשדה עצום.
----------
כל יהודי מכיר את הפסוק הבוער: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני - תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי". אלפיים שנים של גלות עברו להם, ומי יודע עוד כמה. שנים רבות הן סכנה, האדם שוכח, שאר ענייני העולם וחשבונותיו נערמים לצבר עצום מכחיד כל. אם רק ננסה לזכור את ירושלים וזהו, נהפוך לאותו מבוגר מתחשבן, אך כאשר נצרוב את ירושלים באש, כאשר נשאיר את ירושלים מדממת בתוך עצמנו כמו אותו ילד, כאשר ירושלים תהפוך לחלק מיד ימיננו, לחלק מחיכנו, יעברו כמה שנים שיעברו, ירושלים תהיה מלאה בחיות. לנצח. עד שיבוא גואל. וכשיבוא, נאמר לו בפה מלא, ובנפש של ילד - "הנה ירושלים".
הצגת כל התגובות