This browser does not support the video element.
סבא שלי הרב החסיד רבי שלום דוד הורוביץ זצ"ל שנפטר לפני כמה שנים, אוד מוצל מאש, שרד את כל מסלולי התופת מקרקוב ועד אושוויץ ואיבד בשואה את כל משפחתו, היה מהעסקנים החשובים באירופה אחרי השואה. בשנותיו האחרונות עלה לארץ ישראל וישב ולמד תורה כאברך מן המנין. זכה לדור ישרים מבורך.
מאפה היה לו את הכוחות, את כוחות אהבת התורה שהיו בו?
אספר מעט על החלום שלו בגיל חמש עשרה אני מנסה לתאר אותו. נער בן חמש עשרה שלומד בישיבה הקטנה של 'כתר תורה' בקרקוב, יש לו מבט עז בעיניים ורצון אדיר, שאיפת חיים ממש - הוא רוצה ללמוד בישיבה בלובלין, בישיבה הזאת!".
הוא ידע שרק חמישה עשר בחורים יכולים להתקבל מאזור קרקוב והגלילות. אבל שום דבר לא יכול היה לעצור בעד רצון הפלדה שלו.
הנער ישב והגה בתלמודו, שפתיו דולקות וליבו בוער.
המבחן התקיים בסוף השנה והיה כמעט בלתי אפשרי. היו צריכים לדעת בעבורו מאה ועשרים דפי גמרא ותוספות! כמות חומר עצומה! אבל לא בשביל הנער הצעיר הזה, הוא יעמוד גם בבחינה הזאת. חודשים רצופים של למידה בלתי פוסקת באו לקיצם יום אחד, מול שלושה ראשי ישיבות נשואי פנים, שבחנו אותו בעל פה במשך שעה ורבע.
אחד הרבנים בחן אותו ב'עיון', הרב השני בחן ב'בקיאות' והשלישי שתק, עוקב בענין אחר הבעות פניו של הנער, בוחן את אישיותו, האמנם מתאים הוא?
המבחן האדיר הסתיים והתשובה החיובית שהתקבלה גרמה לשמחה היסטרית בבית בקרקוב – 'שוּלֶם דוּוִיד' הנער הצעירהתקבל, 'שוּלֶם דוּוִיד' יזכה ללמוד כאן בישיבת חכמי לובלין!!!
הנער התקבל. שבעים בחורים בלבד התקבלו מכל רחבי פולין. והוא היה לאחד מהם. האדמה עצמה רקדה איתו.
בעוד חודש יתחיל ה'זמן', הוא ידע, ואז יוכל להיכנס בשער הזה".
אמר לעצמו אם הוא ילמד בישיבה הוא יהיה שייך לספינת הדגל של התורה. בחור בישיבת חכמי לובלין!
הוא ספר ממש את הימים והם חלפו לאט, בדיוק כמו שחולפים ימים באהבה. עוד שבוע ועוד אחד. הנער הופך את הדפים בלוח וממתין לסיומו של הקיץ. אבל כשמגיע הרגע היקר והנכסף, אף אחד לא אורז לו מזוודה, ואיש לא מלווה אותו לתחנת הרכבת. החלום הגדול נגנז ואיננו. לעולם הוא לא יהיה תלמיד ב'ישיבת חכמי לובלין'. כי בדיוק כשמגיע הזמן להתארגן, פולשים הנאצים לפולין והמלחמה מתחילה.
הנער הזה, עמד כבר בשער, אבל לא זכה להיכנס. הוא התקבל, אבל לא יכול היה ללכת. הוא היה תלמיד 'ישיבת חכמי לובלין', ואף פעם לא זכה ללמוד בה.
כל השנים שהוא עבר במחנות המוות ועל הדרגשים האיומים שהוא ישן בהם, על קרונות הרכבת הדחוסים ועל העבודות הבלתי אנושיות. כל אלו היו בשנים בהם היה אמור להיות בישיבה, לומד תורה עם כל הלהט והאהבה, ישן באחד החדרים המוארים. אחר כך, כשהסתיימה המלחמה, לא הייתה כבר ישיבה ולא היו בחורים, כולם עלו בעשן השמיימה והבניין הזה הפך להיות פקולטה פולנית לרפואה.
שנים רבות שכבר היה גר בארץ ישראל חזר סבא עם קבוצת אברכים לומדי תורה ונגידים נכבדים מחסידות גור. הם סיימו מסכת עוד בארץ ובאו לישיבת חכמי לובלין כדי לחגוג באולם הישיבה את הסיום. כשסבא שלי כובד לשאת את ההדרן, לא נותרה עין אחת יבשה. בגרון חנוק הוא נעמד, וקרא באהבה את מילותיה של הגמרא, המדברות על היהודי שלא עוזב אותה והיא לא עוזבת אותו.
'היום הזה', הוא אמר לבסוף, והביט באהבה על הגמרא כשדמעות עולות בעיניו. 'היום הזה זכיתי סוף סוף ללמוד תורה בישיבת חכמי לובלין! היום הפכתי, לאחר כמעט שבעים שנה, לתלמיד הישיבה הזאת!!!'".
אמי הרבנית חנה שתחי' כתבה ספר "איך לא ידעתי?" מסע מטלטל לפולין של דור שני מביאה בספרה את הסיפור הנ"ל ועוד סיפורי גבורה יהודית רבים של הסבא זצ"ל ושל הסבתא שתלחט"א.